הטור של בן דולינקו : שחקן קולנוע לרגע

מאת בן דולינקו

באחד ההפסקות, עוד בימי בית הספר העליזים,  ניגש אלי חבר ספסל הלימודים בכיתה י' ואמר לי שאני מיועד להיות שחקן ראשי בסרט לכבוד ערב הוליווד. מיד הסכמתי כי חשבתי שזה יהיה עוד דרך טובה להתחבר אל הכיתה מבחינה חברתית. גם כן זה היה בפעם הראשונה שהתייחסו אליי כמו שרציתי. תמיד רציתי להיות במרכז העניינים. אולי אנשים פשוט אוהבים את ההומור שלי. אני בסך הכל אומר תמיד את דברים מסוימים שלדעתי ראויים.

נושא הסרט היה מעין סוכן חשאי שמנסה להציל את פורים. אינני זוכר בפרטי פרטים על הסרט כי הוא "אבד" לאחר הקרנת הסרט בערב הוליווד. אבל אני זוכר את ההכנה של הסרט.

הסרט הופק וצולם על ידי צוות של תלמידים שלמדו במגמת קולנוע בעמקים תבור שבקיבוץ מזרע שהוא שילוב של חטיבת ביניים ותיכון. מדי שנה עורכים בוגרי שכבת י"ב ערב הוליווד שהוא למעשה פרודיה לטקס האוסקר. כל שנה בוגרי השכבה יב' עורכים טקס חגיגי הכולל כניסה בסגנון השטיח האדום. כל תלמיד מלווה תלמידה שלובשת שמלת פאר. במידה שיש מספר תלמידים גבוה מתלמידות בשכבה אז שני תלמידים מלווים תלמידה או להיפך שני תלמידות מלוות תלמיד.

מתלמיד לשחקן

זה היה ב-2008. ערב הוליווד בפתח ועדיין לא היה על מה לשכבת י' לצלם סרט. לכן החליטו שעדיף שאני אהיה השחקן הראשי. לא יודע מה הוביל את הרעיון שאני אשתתף בסרט אבל עדיין זרמתי עם הרעיון. מעולם לא למדתי משחק. אולי יש משהו בתוכי הוא שחקן. כנראה האלטר אגו שלי השפיע עליי באותו רגע שבו שיחקתי דמות. בסך עשיתי במה שביקשו. כל קטע כמו לעשות גלגול על הדשא, לרדוף אחרי מישהו או "לדבר" מול בובת קואלה כשהגב שלי מצולם ואני מניד ראש כאילו שהבובה מדברת אליי. לא היה לי שום טקסט רשום והבמאי, שהוא למעשה חבר לספסל הלימודים שהציע לי לשחק, אמר לי מה להגיד. בכמה טייקים עשיתי באופן מקצועי. ככה לפחות חשבתי.

לא שיערתי שייצא משהו מגניב. בסך הכל נהניתי לעשות זאת. אהבתי את תהליך הצילומים, את הרעיונות לסרט וכן גם לתרום חלק מהרעיונות שלי לגבי כל דבר שיכול לכלול לסרט.

האמת ששכחתי לגמרי מהצילומים והמשכתי להתמקד בלימודים. אבל המחנכת אמרה לי שאני צריך להתלבש אלגנטי כי משהו ייקרה בערב הוליווד. לא ידעתי על מה מדובר אבל תחושת הבטן שלי אמרה שיש משהו חשוב ייקרה.

ערב הבכורה של בן

בערב הוליווד ישבתי כמו כל השכבות חוץ מכיתה י"ב בקהל. אנשים התלחששו לידי והביטו בי בחיוך. לא ידעתי על מה המהומה אבל זרמתי. כשהוצג שבו השתתפתי, התפלאתי שאנשים צוחקים מהמשחק שלי. אפילו הבטתי בצדדים של חברי השכבה שלי והם צחקו מאוד.

לאחר שהוצגו כל הסרטים מהשכבה של י' עד י"ב התחילו להעניק פרסים כמו הצילום הכי טוב, הבימוי הכי טוב, השחקנית הכי טובה, השחקן הכי טוב וכן הסרט הכי טוב. ברגע שאמרו את שמי כשחקן הכי טוב הופתעתי מאוד. חשבתי שזה חלום. אבל הקהל הריע לי. עליתי לבמה נטול מילים ורק הודיתי למעניקי הפרס וירדתי. הפרס היה בצורה של לוחות הברית בגלל הקונספט של מסיבת פורים שהתקיימה כמה ימים לאחר מכן הייתה מצרים.

כשהבאתי את פרס השחקן הטוב ביותר הביתה הייתה שמחה והפתעה שסוף סוף קיבלתי משהו ומשמח. למרות שרציתי לקבל את הסרט שבו זכיתי התגלה כי הוא נאבד איכשהו. גם כן עם השנים אבד גם הפרס שבו זכיתי.

מכל זה הייתה לי הזכות להשתתף בסרט זה. היה משהו מעניין בעשיית הסרט כי הוא אפשר לי לגלם משהו שתמיד רציתי להוציא מתוכי. יכול להיות שאם הייתי מודע לכישרון זה אולי הייתי מגיע לרחוק כשחקן או משהו דומה. אני מאמין שדברים צריכים לקרות.

אפילו אפרים קישון לא ידע שיהיה במאי דגול. הוא בסך הכל ביים כמה סרטים שחלקם היו מבוססים מסיפורים או ספרים שכתב. הוא גם לימד את עצמו קולנוע ולצלם בכל מיני זוויות.

במשך שנים האחרונות אני עוקב אחר התעשייה לסרטים מבוגרים (המבין יבין) ובעיקר בצפייה של קליפים של מאחורי הקלעים. שם גיליתי עולם אחר ולא כמו שחושבים שיש ניצול. הכל מתוכנן פרטי פרטים. החל ממאפרים, תאורה, סאונד, צילומים, בימוי ועריכה. אנשים נוטים שהכל אמיתי שם. גם כשאני צפיתי לראשונה בטיטניק חשבתי שצילמו באמצע האוקיינוס אבל ברגע שראיתי שזה בסך הכל בריכה ענקית עדיין האפקט של הצילום משפיע עלינו.

אני מאמין שלכל אחד יש את השחקן שבתוכו. אולי בעתיד אגלה שוב את הכישרון שלי. יש אנשים ששינו את הקריירה שלהם והפכו להיות בתעשייה למבוגרים ולאו דווקא שחקנים אלא כיוצרים. לאחרונה יצא ספר של כוכבת הוליווד לשעבר ששינתה את הקריירה וכיום היא שחקנית בתעשייה למבוגרים. בספר היא כתבה על התהליך שלה מהקריירה שלה בעבר לקריירה שלה בהווה ששם היא יכולה לבחור עם מי לעבוד ואיך לעבוד. היא אפילו זכתה במספר פרסים בתעשייה זו.

אנחנו לא יודעים איפה נהיה בסוף. אולי אנחנו מגשימים את חלומותינו או שהחלומות שלנו יגשימו את עצמם במציאות. בסך הכל חשבתי שזה יהיה נחמד להשתתף בסרט וכן יצא משהו חיובי עם זה. אנחנו השחקנים של החיים שלנו. תמיד משהו מפתיע באמצע החיים כמו בסרט. אבל תמיד יש לזה סוף טוב או רע. תלוי איך רואים את זה.