בזמן שאנחנו מעכלים את השבת השחורה ומגלים את המצבות לפי המסורת, המוני אנשים ברחבי העולם מגנים על מה שנעשה בעזה. איך זה קשור לפרדי מרקורי ואריק איינשטיין?
בעולם טוענים שישראל עושה זאת בכוונה. הם ניזונים מרשתות חברתיות מבלי להבין מה בדיוק קורה באמת. רוב המפגינים אין להם מושג מה הוביל לסכסוך. הם פשוט מחפשים השתייכות חברתית. רוב ההפגנות מתרחשות בארצות הברית הדוגלת לחירות, זכויות האדם וחופש הביטוי. הם הגיעו ממדינות נכשלות ומקהילות שוליים כמו להט"ב. לכן הם מנסים להתבלט באמצעים שונים. אבל המצב זה יחמיר אם הם לא ייפקחו עיניים.
לפעמים אני חושב שאנחנו חיים בהמתנה. החיים שלנו גורמים לנו להמתין לדבר הבא. למשל, רציתי לכתוב לפני המלחמה על חוויותיי בצפת בזמן בין הזמנים, על השכנה של סבי וסבתי שנפטרה לפני כמה חודשים והכרתי אותה שטיפלה בהם כשהיו בחיים עם משפחתה, על סוף נובמבר שבו חזרו חלק מהחטופים לישראל לאחר שבועות של מתח לגורלם, ציינו עשור למותו של אריק איינשטיין שהיה פסקול של הדורות שלנו. גם כן מעריצי המוזיקה ציינו 32 שנה למותו של פרדי מרקורי.
בזמן הפסקת האש חזרתי לעבוד. תחושה מוזרה לחזור לשגרה. קשה מאוד לנסות לכתוב משהו בזמן עיסוק בדבר אחר. כל פעם שאני עובד יש לי רעיונות לכתוב. אבל זה לא יוצא לי מה שאני רוצה לכתוב כי ברגע שאני חוזר הביתה הכל נשכח. קשה להתרכז בזמן העבודה כי זה מצריך ריכוז בין לבין. בדרך כלל אני מתרכז לעשות בו זמנית אבל בעבודה הזאת אני צריך להיות ממוקד במטרה.
כמו שציינתי, רציתי לכתוב על נושאים שהזכרתי. הכרתי בזמן בין המצרים בצפת אימא ובת שהגיעו מארה"ב. הבת היא אמנית מוכשרת שמציירת בעיקר נושאים ביהדות והאימא הגיעה לביקור. נחמד מאוד לראות אנשים מכל העולם שבאים למטרה מסוימת.
דניס פוסטר הייתה שכנה של סבי וסבתי. פעם הראשונה שהכרתי אותה זה היה אחרי שסבי התאשפז. היא הגיעה לבית סבי וסבתי, ששם גם גדלה אימא שלי, עם הבנות שלה. דניס התעניינה לגבי סבי והבינה שאני נמצא לבד בלי חברת אנשים. לכן היא הציעה לי להתחבר עם בנה הבכור. מיד התאהבתי במשפחת פוסטר. היו מבלים כל פעם שהייתי מבקר את סבי וסבתי. לפני עשור ראיתי אותם בפעם האחרונה. זה היה בדצמבר וירד שלג. אבי, אימי ואני נסענו לפוסטר להתארח. היה לי קשר מיוחד איתם ובעיקר לאחר שסבי וסבתי עברו לגור ליד דוד שלי, אחי אימי. כל יום הייתי מבקר אצלם ומבלה יום שלם. אבל לאחר כמה שנים התברר לי שהם עברו לגור לפלורידה עם שאר בני המשפחה.
בהתחלה לא ידעתי מדוע וכן אחיה של דניס, דון שאיתו התחברתי עם הזמן, לא ידענו מה הסיבה. לפני כמה שנים איבד דון את בנו מייקל ממחלת הסרטן. בזמן המחלה, דון לא הבין מדוע אחותו לא התקשרה אליו גם כשמייקל נפטר. כמה שבועות לפני מותה של דניס, שאלתי את דון מה קרה עם אחותו. הוא נכנס לפייסבוק של גיסו והבין שקרה משהו לדניס. כעבור שבוע לאחר מכן נודע לנו שהיא נפטרה ממחלת סרטן שהתפשט בכל הגוף. הרופאים היו אופטימיים. היא בסך הכל עברה את הטיפולים בשלום אבל הגוף החליט זה הרגע להפסיק לתפקד. יש לי עדיין את תמונה שלי עם משפחת פוסטר כשהייתי צעיר. הם תמיד היו השכנים ממול והייתי תמיד בא לשאול אם אפשר להתארח אצלם. היו לי חוויות חיוביות בסך הכל. הייתי הולך איתם למשחקי הסופטבול (כמו בייסבול) כשהילדים שלהם שיחקו בליגות. אני מתגעגע לימים האלו.
לדון ולי יש כמה מכנים משותפים ביניהם אהבתנו למוזיקה ובעיקר קווין וכן להווארד סטרן. לאחרונה נודע לנו שחברו הטוב של סטרן נפטר גם הוא מסרטן לאחר שהזניח את עצמו. למעשה, ידעתי על התוכנית של סטרן בעיקר מהקשבה להעלאות של מעריצי סטרן ביוטיוב. אני יודע כל דבר בקליפים שהם מעלים. מותו של החבר של סטרן הפתיע אותו לרגע. הוא לא היה דמות בולט בתוכנית אך היה משהו אצלו שחיבר בין המציאות לדמיון. כלומר, הוא היה מעין מתווך בין המעריצים לסטרן למרות שזה לא באמת היה.
למעשה, ראלף היה מעין גרופי שהפך להיות סטייליסט של סטרן מבלי לדעת את רזי המקצוע. אהבו ושנאו אותו באותה מידה. לפעמים היה שוכח את תפקידו ומנהל את החיים של אחרים מבלי שביקשו ממנו. היה לו מעין כריזמה מגוחכת שבו היה תמיד עושה שטויות מבלי להתכוון. סטרן אף אמר בהספד על ראלף שהוא לא שיער שהוא ימות לפניו. אבל הגורל רצה.
לו היו פרדי מרקורי ואריק איינשטיין בחיים הם היו כותבים שירים ואולי היו שרים ביחד דואט. בסוף נובמבר זכינו לראות תקווה של חלק מהחטופים שחזרו. בכל יום שבו נודע לנו על רשימת חטופים שאותרו, התחושה הייתה כמו בגמר של "האח הגדול" מבלי לדעת מי המשוחררים. שמחנו לראות את החיוך שלהם בחזרה למרות שעברו תלאות בזמן השבי. כל המדינה געשה בשמחה לצד העצב הנוראי. לרגע הפכנו שוב לעם מאוחד.
לאיינשטיין ומרקורי ידעו איך לתת את השואו שכל אחד היה עושה בדרכו. שניהם נולדו למשפחות מהגרים, היו ביישנים, רצו לשנות את העולם והשאירו מורשת מוזיקה שנוגעת לליבנו. נכון, יש עוד זמרים כמוהם אבל לא יהיו במקומם. השירים שלהם מלווים אותנו לאורך החיים במצבים שונים כמו עצבות ושמחה.
מרקורי הופיע באיפור כבד מול המצלמה וביצע סינכון שפתיים על רקע השירה שביצע מראש. הקליפ הוא שחור ולבן עם רמזים של משהו נוראי ייקרה לאותו אדם. מדי פעם רואים את חבריו למוזיקה מנגנים. הוא מנסה לשדר עסקים כרגיל למרות שלאחרונה היו דיווחים שהוא במצב לא בריא. השיר שהוא שר נכתב על ידי המתופף של הלהקה שבו הוא היה סולנה. השיר "אלו היו ימי חיינו" נכתב על מחשבה של המתופף לגבי העתיד שלו וילדיו. במילים מתוארים שהחיים הם למעשה רכבת הרים שיש עליות וירידות. החיים עצמם הם הצגה גדולה וחבל שאי אפשר להחזיר את הזמן אחורה. בסוף השיר אותו הזמר אומר בלחש "אני עדיין אוהב אותך". שבועיים לאחר מכן, 24 שעות לאחר שהודיע על מחלתו שהייתה אז חשוכת מרפא, הוא נפטר בגיל 45.
בשבוע מותו של איינשטיין הופיע הטור הראשון והאחרון שלו ב"מעריב'' שהיה אמור להיות הקבוע אצלו. הוא די סיכם את החיים שלו בטור בלבד. בשבילי הוא היה יותר מזמר. הוא סימל את הישראליות האמיתית מבלי להבליט. מותו, כמו כל אחד, הפתיע אותי. אני זוכר שנסעתי עם אבא שלי במונית לנתב"ג והנהג אמר לנו "זהו, הוא הלך" והבנו על מי הוא מדבר. הזמן עבר מהר מבלי להרגיש. הלוואי שיכולנו לחזור לרגעים האלו כמו בשיר ששר מרקורי "אלו היו ימי חיינו".
