טור זה הוא מעין סיכום לשנה האחרונה שאני כותב עבור בלוג של נטע פלג, העורכת המופלאה שלי שהסכימה לפרסם את הטורים האישיים שלי.
לפני כשנה וחצי פניתי אליה בשאלה אני יכול לפרסם אצלה טור אישי שהייתי רוצה לכתוב. היא שמחה מאוד. שלחתי לה כמה דוגמאות כתיבה שכבתי לעצמי והיא אמרה שיש לי כישרון.
מרוב פרסומי הטורים שלי הרגשתי שהזמן חולף מהר כשנהנים. היו ימים שלא ידעתי מה לכתוב ולמרות זאת כתבתי. עדיין אני תמיד שואל את נטע האם אני יכול לכתוב נושא מסוים ולרוב היא עונה שכן. הנושא האחרון היה על תערוכת הלגו שבו ביקרתי בחול המועד סוכות האחרון. לא שיערנו שיהיו כניסות רבות לטור וכן מספר הכניסות היו בערך שישים. שיא הרייטינג של הבלוג שלה.
אבל עדיין השאלה היחידה בראשי מהדהדת: מתי תורי להתקדם הלאה?
לפני כשנה למדתי קורס עיתונות מעשית בשם אייטם שבו לימדו את רזי המקצוע העיתונאית. שם הבנתי שהכתיבה יותר בולטת בשבילי מאשר לצלם בשטח. אולי גם לשדר ברדיו יותר טוב בשבילי כי אפשר לדבר על מה שרוצים.
כתיבה עוזרת להתבטא. נולדתי עם בעיות שפה, כלומר כשהייתי ילד צעיר התקשיתי לבטא את עצמי וקלינאית תקשורת בשם צוף עזרה לי להתגבר. מוזר שרוב האנשים שיש להם בעיות שפה הכתיבה גם פוגעת בהם. אבל אצלי זאת הייתה הפתעה: הכתיבה עוזרת לי להתבטא נכון.
גם שהתרגלתי ברדיו בעיות השפה נעלמו כמו הגמגום של יהודה פוליקר נעלם כשהוא שר. אפילו המרצה לרדיו התרשמה מקריינות שלי, אולי בגלל שקראתי ממה שכתבתי.
אבל עדיין יש את השאלה של מתי תורי לפרוח?
תמיד רציתי לעשות סטנדאפ אבל אין באזור שלי אפשרות לנסות. לעלות על הבמה מול זרים, לנסות להצחיק אותם ואם כן זה הצ'ופר. אני גם אוהב לדבר עם אנשים. זה כיף להוציא מידע עליהם בזמן קצר מאוד ולהשחיל בדיחה פה ושם. אפילו הקולגות שלי לעבודה העכשווית שאני עובד אוהבים את ההומור הישראלי-האמריקני המוזר שלי. אולי אני סוג של האנשים כמו מנחם זילברמן.
אני כותב את השורות האלה כשאני עייף נורא ומחכה כבר שהבוקר תתחיל ואסע ליעד נוסף בעבודה שלי. אני נהנה מהעבודה למרות שיש קשיים בחברה שבו אני עובד. עבודה מספקת אותי. אני רואה עולם אחר ממה שאני שומע. אני נהנה לנסוע למרחקים על חשבון העבודה והלוואי שכל עבודה הייתה כזאת. אין לי בעיה שישלמו לי לנסוע למקום מסוים בשביל לכתוב על זה. אולי, מי יודע, יהיה משרה שתפקידי לנסוע בתחבורה ציבורית ולסקר יעד.
מדי פעם אני מדבר עם אנשים מקומיים של היעד. נחמד לגלות אנשים מכל מיני סוגים. אבל עדיין אני רואה את העבודה הזאת זמנית עד שהתקדם הלאה. כן, יש לי אפשרות לעבור לארה"ב. אבל עדיין אפשר להסתפק בזה.
אני עדיין גר עם ההורים, אני בן 31 ויש תמיד מחשבות של לעזוב. כתבתי באחד הטורים על הדילמות של לעזוב את בית ילדות ולעבור למרכז. העליתי כמה דילמות שאולי יהיו השלכות כמו האם אמצא שותפים מתאימים, האם בעל הבית יהיה הוגן, האם אמצא עבודה מתאימה לי, האם אני אמצא סוף-סוף זוגיות, האם מעגל חברתי יתרחב, האם אני אסתדר (למרות שכן) בסביבה החדשה, האם להוציא רשיון, האם אוציא את הספר שאני משתוקק לעשות זאת והאם אני אהיה שלם עם עצמי.
אז מתי יגיע תורי לעשות זאת?
אני מאמין בגורל שקובע לנו הכל. יש כאלה שלא מאמינים כך כי הם חושבים שאנחנו קובעים את הגורל. תלוי למי יש את הגורל האמיתי. בינתיים אני שמח שיש לי קורת גג עם משפחה שאוהבת ולא לדבר על ריבים עם ההורים אבל זה טבעי. לא מעט נתקלתי בבני גילי שאומרים "הלוואי שהיינו מבקרים את ההורים שלנו".
לאחרונה אני מאזין הרבה לשיריו של אריק איינשטיין ואחד מהם הוא השיר הידוע שלו "עוף גוזל". לא צריך לפרט את השיר הכי מושמע בכל חיינו כי זה בעצם מיועד לגוזלים שצריכים לעוף מהקן. השיר הזה הוא פילוסופי שמסביר לנו שקשה לעזוב את הסביבה הקרובה שלנו. אמנם הוא מונולוג של הורה שנפרד מהילד שלו (שיר גם מושר ברחבת הכותל בעיקר לחיילים קרביים) ומסביר לו שגם הוא, ההורה, חווה את הפרידה. יש גם נימה של אופטימיות כי ההורה יודע שזה בטבע וגם הוא חווה את העזיבה.
אמא שלי, למשל, עזבה את ארה"ב בגיל 18 בשביל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ורצתה גם לשנות את העולם, לכן היא בחרה בישראל כי בעיניה זה מקום גדל בגלובוס. עדיין לא הצליחה לשנות משהו אבל היא הצליחה לשנות את עצמה. לעומת זאת אבא שלי עזב את הבית שלו באוסטרליה ששם גדל בגיל 25 ומיד התגייס לצבא.
השאלה היא מתי תורי לעשות צעד כזה למרות שגרתי כמה שנים מחוץ לבית אבל זה היה במסגרת הלימודים. אני תמיד אומר שטוב שיש מקום לגור בו כרגע ועבודה גם אם היא לא מה שחשבתי. הכי חשוב שיש לי מקום שבו אני מפרסם את הטורים שלי.
