עבודה, זה מה שאנחנו צריכים בחיים לאחר שסיימנו את שתיים עשר שנות לימודים בנוסף שירות צבאי או לאומי. לאחר מכן אנחנו צריכים להתפרנס. יש מגוון רחב של עבודות אבל לא כל עבודה היא בשבילנו. לצערנו הרב אין הכשרה ספציפית איך למצוא עבודה, מה לצפות מהעבודה ואיך להוכיח שאנחנו מסוגלים בעבודה מסוימת.
יש סוגים של עבודות שלפעמים אנחנו נאלצים להתפרנס באופן זמני ובאופן קבוע. לא כל אחד יכול לעבוד במלצרות או בשירות לקוחות. יש כאלה שיודעים להתפרנס בכתיבה, בהדרכת טיולים, בניהול, במלאכה וכדומה.
בכל משבר יש ביקוש עבודות בעיקר לאחר מלחמות עולם ומשברים כמו התפרצות מגפת הקורונה. בעידן שאנחנו עובדים מהבית והכל מתנהל דרך האינטרנט בעלי עסקים הקטנים נאלצים לפשוט את הרגל או לצמצם את כוח העבודה. זה לא בגלל שהם לא רוצים עובדים אלא אין להם איך לשלם.
בשנתיים האחרונות חוויתי אותו חוויה כמועסק. היו לי עבודות שהתאימו לי אבל היו כל מיני עובדים שלא אהבו את דרך העבודה שלי. היו גם מנהלים שחששו שאני "אקח" להם את העבודה בגלל שאני רציני. כל פעם שהתחלתי לעבוד נתתי את עצמי. עשיתי את המיטב שיכולתי להוכיח.
העבודה שהכי החזקתי בחיים היה במפעל לייצור שקיות מזון. התחלתי לעבוד מיד לאחר שחרורי מהצבא. בהתחלה זה היה במסגרת עבודה מועדפת ואחרי חצי שנה החלטתי להמשיך לעוד חצי שנה כדי לחסוך כסף בזמן הלימודים האקדמיים. עבדתי במשמרות בוקר, צהריים וערב. למדתי בדרך הקשה לעבוד קשה, ללמוד את העובדים מכל מיני מגזרים, הוכחתי את עצמי שאני מסוגל וגרמתי נחת לעובדים ולמנהלים.
שלושת העבודות האחרונות שעבדתי חוויתי גם משבר בעקבות פיטורים. חוויתי פוסט-טראומה מהתעמרות המנהלים. עבדתי בבריכת שחייה כקופאי למרות שאמרתי שאינני מסוגל לעבוד בקופה בגלל דיסקלקוליה. המנהל התעלם. אחרי שהבין שאינני טוב כקופאי הוא החליט שאהיה סדרן. שאלתי מה בדיוק עושה סדרן והוא לא ידע. יום אחד הבנתי שאני לא אמשיך לעבוד בבריכה. שעתיים לאחר תחילת המשמרת הגיע סדרן אחר ואמר שעשו טעות בשיבוץ ואני לא אמור לעבוד באותו יום. מנהלת המשמרת ניסתה לשכנע את מנהל הבריכה להשאיר אותי אבל הוא התעקש ואמר שאני לא יודע את העבודה. האמת, שידעתי את העבודה. הייתי יושב ובודק שאנשים נכנסים ויוצאים מהבריכה בצורה טובה ולעזור לאנשים שאיבדו כרטיסים.
העבודה השנייה שלי היה בחנות למוצרי בניין ובית. האווירה הייתה מעולה עם העובדים אבל המנהל היה די מפוזר. הוא לא ידע בדיוק איזה תפקיד שאני צריך לעבוד. בהתחלה הוא אמר לי שאני צריך לעבוד במחסן. היה תענוג במחסן. לסדר דברים ולדאוג שייצאו לחנות. אבל המנהל חשב אחרת. הוא ראה אותי רציני מדי והתחיל לצעוק עליי משום סיבה. למחרת הבנתי שזה היום האחרון בעבודה. הוא פיטר אותי בלי סיבה. הוא חשב שאני מדבר הרבה אני לא מרוכז. האמת, זה לא הסיבה. הסיבה שהוא לא הגדיל ראש ולא חשב האם הוא צריך עובד ואם כן אז במה להעסיק.
העבודה האחרונה היה בחומוסייה. המנהל חיפש עובד פס כלומר טבח בפרונט שבו הלקוחות רואים שהוא מבשל. הוא הסביר לי שהעבודה היא לשנה. "אין לי בעיה", אמרתי לו, "הרי שירתי בצבא כטבח ואני יודע מה זה לחץ במטבח". למדתי מטבח אחר איך לעבוד כמו שצריך. קלטתי את העבודה. לימדו אותי איך להכין חומוס, פלאפל ואת הסלט שלהם. ידעתי את סדר העבודה. אם יש הזמנה שיש בו פלאפל, צ'יפס, סלט וחומוס עדיף להתחיל עם הפלאפל והצ'יפס כדי שהם יטוגנו. בזמן הטיגון אפשר לעשות את הסלט ואז את החומוס כדי שהוא יהיה טרי. מיד לאחר מכן יש להוציא מהטיגון את הפלאפל והצ'יפס. מנהל המשמרת והמנהל יחד עם העובד החמיאו לי.
אבל ביום השלישי לעבודה הכל השתנה. היה שם עובד שכבר עבד שבועיים ועדיין לא קלט את העבודה. הוא היה מעולה בהכנות אבל לא כטבח בפרונט. בשלב מסוים הוא התעצבן עליי על דרך העבודה שלי. הסברתי לו ככה לימדו אותי אבל הוא קילל אותי מול הלקוחות. המנהל דיבר איתי בפינה והתנצל על שהעובד קילל אותי. הוא ניסה להרגיע אותי כי הייתי נסער. הוא לא רצה לפטר אותי אבל הוא גם חשש שהעובד יאבד את עשתונותיו לכן הוא אמר לי לא להמשיך לעבוד.
היה קשה מזה. הכי קשה הוא להסביר להוריי שזה לא אני אלא המנהלים של העבודות האחרונות. אבל הם לא רצו להאמין זאת. הם דור של אנשים שעובדים בעבודה קבועה גם אם התנאים לא משהו. אולי זה מה שצריך אבל לא כל עבודה לא בשבילנו. ניסיתי להסביר להם שהיו לי עבודות שאהבתי. למשל, בזמן לימודיי באקדמיה הייתי עוזר לחנות למוצרי כתיבה במקום שבו למדתי. מדי שנה היה ספירת מלאי. המנהלת נהנתה מאוד מעבודה שלי כי קלטתי מהר. היא סמכה עליי. היא גם נתנה לי לעזור לסטודנטיות אחרות בספירת מלאי. האווירה הייתה מעולה.
כנראה שיש אנשים שיודעים להעסיק ויש כאלה שלא.
