העננים האפורים כיסו את השמיים כשיצאתי מהבית בדרך לעבודה כבקר תחבורה ציבורית. היה סימן שיהיה גשם מקומי. כשהגעתי למשימה השלישית שלי, התחיל לרדת גשם חזק. בדרך כלל מודיעים מראש שיהיה גשם אבל כנראה שהחזאי של גוגל לא עבד כמו שצריך. הגשם התגבר ואפילו מחסה לא היה לי. האוטובוס הגיע ועליתי בנסיעת משימה ליעד. בכל פעם שירדתי בתחנת יעד הגשם הפסיק והתחדש בכל פעם שעליתי לאוטובוס אחר.
אמרתי לעצמי חבל שלא נשארתי בבית. אולי עדיף לא להירטב. לא תיארתי לעצמי בעוד כמה שעות הבין שאולי צדקתי. הנסיעה האחרונה שלי ליום המשמרת עברתי בסמול טוק עם נהג ששאל אותי מדוע אני לא לקחתי קו אחר ליעד. אמרתי שאני אוהב לטייל. הוא סיפר לי על הקו הנוכחי, על הקשיים, על הנוסעים ועל הרחובות הצרים. הוא לא ידע שאני עושה עליו ביקורת.
כשהגעתי בחזרה לתחנה המרכזית, התקשר אליי קולגה ושאל אותי האם ראיתי מייל מהחברה שבו עבדנו. אמרתי שלא והוא אמר שהפרויקט הסתיים. צחקתי. אמרתי לו שהכתובת הייתה על הקיר. לאחר השיחה קיבלתי את המייל. שום מילה של תודה לא נכתב שם. רק הודיעו כי בראשון לדצמבר תסתיים הפרויקט ויש להחזיר את הציוד. דיברתי עם עוד קולגות שחלקם צחקו כי ידעו שזה יגיע בגלל ההתנהלות הכושלת וחלקם היו בשוק. לא ידעו איך לעכל את זה. הם כעסו על שההנהלה לא הודיעה מראש.
ביום שבו החזרנו את הציוד הבנו שעלינו להמשיך להיות בקשר. כל ארבעת החודשים של הפרויקט היינו בקשר רציף בהודעות ובשיחות טלפון. היינו מגובשים בוואטספ. צוחקים, כועסים, בוכים, עצבניים, נהנים ומדי פעם נפגשים בדרך שזה נדיר. הלכנו גם לאכול במסעדה שבו עברנו מספר פעמים מבלי שנדע ששם נאכל את הארוחה האחרונה שלנו בחברה שעבדנו איתה.
להיות בקר סמוי , או בקר תחבורה ציבורית, זה לא פשוט למרות שבסך הכל צריך לעשות מה שמבקשים. עולים לקו שקובעים מראש, מצלמים לוחית רישוי, נכנסים לאוטובוס, מתקפים את הרב קו ויושבים באקראי בעיקר שהנהג לא יחשוד בנו ואנחנו צריכים לעקוב אחר הפעילות שלו. אם הוא מדבר בנייד, צריך לדעת בזריזות. אנחנו גם צילמנו כל מיני דברים כמו האם קיים מדבקת הטרדה מינית, האם לחצן עצור עובד, האם הרב קו נקלט, האם הנהג מקפיד על מסלול הנסיעה ועוד מיני דברים שצריך לבדוק כמו כמות הנוסעים בכל פרק זמן של הנסיעה.
היינו לבד בעבודה. הרגשנו שאף אחד לא באמת מתעניין בזמן המשמרת. היינו הבוסים של עצמנו. רצנו מקצה לקצה בשביל להגיע מוקדם לתחנת מוצא על מנת לצלם את התחנה כולו ולציין אם משהו חסר כמו מפה, מק"ט (מספר תחנת האוטובוס) תקין וסוג התחנה (סככה, עמוד או תחנה מרכזית/מסוף). ברגע שהאוטובוס הגיע, סימן שיש עבודה.
נהנתי מהנסיעות. לנסוע למקומות שמעולם לא שיערתי שאהיה. הכי אהבתי זה במרכז. לעבור מעיר לעיר בלי התראה. זה לא כמו בפריפריה שערים רחוקים זה מזה. היו קווים שפשוט נכנסו לערים מבלי שידעתי שיש להן אותו רחוב. גיליתי אוכלוסייה שונה ממה שאנחנו שומעים או קוראים.
בבני ברק, למשל, נשים מדברות עם גברים בחופשיות. הן לבושות בצניעות בבגדים צבעוניות, מדברות בטלפון כשר והולכות לקניון של החילונים. היופי בחברה הישראלית שיש עדיין סובלנות בין המגזרים. החילונים והחרדים מבלים ביחד בקניונים. יש מעין הסכמה שלא לדבר על דת או פוליטיקה אלא על חיי היומיום.
עבודה זאת גם עוזרת לשמור על גזרת הגוף. לפעמים היו לנו מרחקים שהיינו הולכים כולל עליות וירידות בגבעות. אני הייתי מחפש מקומות לאכול בזול. היו מאכלים שמעולם לא אכלתי וכן חסכתי המון כסף באוכל. לאחרונה אכלתי מספר פעמים במסעדה מהירה שמוכרת פסטות מוכנות מראש וזה לפי הרכבה אישית. הייתי גם אוכל במסעדות פועלים שזה אכול כפי יכולתך. ידעתי בעל פה איפה אפשר לקנות קרטיב (בתחנות דלק), איפה הכי כדאי לאכול בזריזות בעיקר בתל אביב (קניון איכילוב אם המשימה שלי מתחילה בסבידור) ואיפה אפשר לוותר על החוויה הקולינרית.
היו לנו גם נסיעות מנהלה שזה למעשה נסיעות ארוכות בעיקר מערים רחוקים ליעדים אחרים. הייתי נוסע הרבה ברכבת. זה כיף לנסוע ברכבת. אין פקקים בדרך. אפשר לעבור בין קרון לקרון ולשמוע נוסעים רבים מהשיחות שלהם. היו לי גם שיחות עם נוסעים כדי להעביר את הזמן. ידעתי בעל פה איזה רכבת לעלות ואיפה לרדת.
הרגשתי שאני בתוכנית ריאליטי בסגנון "המירוץ למיליון" שבו עליי לסיים כמה שיותר את המשימות בפרק זמן קצר שהוקצב לנו. העיקר לסיים ולהגיע הביתה בזמן. אם היו משימות במרכז, הייתי קם בשש בבוקר בשביל להגיע לתחנת היעד שלי בצהריים שזה המשמרת שבחרתי מתוך שלושה: בוקר, צהריים וערב.
אני מאמין שהחיים שלנו מובילים אותנו לאן שאנחנו צריכים להיות. גם העבודה הזאת הראתה לי שזה באמת נכון. היינו מקבלים משימות יום לפני משמרת. בהתחלה זה נראה אבסורד גם מבחינה של הנסיעות. ברגע שעבדנו ראינו שזה לא נורא המסלולים וכן היו כאלה שוויתרתי כי לא היה הגיוני הפער של המרחק בין קו לקו.
יום לאחר שהודיעו לנו שהפרויקט הסתיים, אירעו מקרי אלימות של נוסעים כלפי הנהגים. סתם ככה, בלי סיבה. חלק ממקרי האלימות היו בערים שעשיתי בקרות רבות. חבל שלא ציינו איזה קו כי יש מצב שאני מכיר אותו. במשך ארבעה חודשים לא ראיתי אלימות של נוסע כלפי נהג ולהיפך. אבל שנוררים שעלו לאוטובוסים בלי רב קו וביקשו שנוסעים אחרים ישלמו עליהם ראיתי. זה המציאות שאי אפשר להתעלם. חבל שאי אפשר לדווח על התנהגות של נוסעים שלא משלמים מכיסם.
במשך העבודה הכרתי לא מעט אנשים מעניינים. ניצב של סרטים שעבד כמה ימים בלי הפסקה, תיירים מברזיל, מקנדה וארה"ב. דיברתי עם אנשים באקראי ברחוב או בתחנות מרכזיות בזמן שאני ממתין לקו. הייתי יושב גם בקיוסקים ומדבר עם הלקוחות כאילו אני מכיר אותם שנים.
הלוואי שהעבודה הזאת תחזור במהרה. לא רק בשביל הכסף אלא בשביל הנשמה. לראות את החיים האחרים שלא הכרתי. אולי אכתוב על זה בעתיד לסיפור. עבודה לא קשה ומספקת. אפשר לראות את החברה הישראלית מזווית שונה. כולנו בני אדם עם סיפורים מעניינים ומרתקים. מעולם לא ראיתי אלימות כמו שמשדרים בתקשורת ומפרסמים ברשתות החברתיות. מדברים על זה שעכשיו חברה אחרת תקח את המכרז, במהרה ואולי היא תדרוש אותי שוב בתור בקר תחבורה ציבורית
מכל המקומות שהכי אהבתי להיות זה חריש. לראות עיר שמתפתחת מהר. יש משהו מיוחד בחריש. עיר של כל החברה הישראלית. תושבים מכל הדתות, המגזרים, האמונות וסטטוס חברתי. עיר שצריך להיות דוגמה אישית לכל עיר ואם בארץ. אני מקווה שהעיר תתפתח כמו שתושביה מצפים שתהיה: פלורליסטית. בקרוב יהיה להם גם תחנת רכבת.
הרגע הכי כיפי היה לחזור הביתה אחרי יום משמרת ארוכה בעיקר במרכז. להתקלח ולשכוח שהייתי שם. לשים את הראש על הכרית ולישון. מחר יהיה יום חדש.
