הטור של בן: אמרו לי לוותר על השירות הצבאי. ואז הפכתי לטבח בצבא

אחד הרגעים החשובים שלי בחיים זה היה השירות הצבאי. זאת הייתה תקופה נהדרת ובלתי נשכחת. זכיתי להיות עם מפקדים מעולים וחיילים שאפשר לראות אותם בתור בני משפחה.

בהתחלה לא רצו לגייס אותי בגלל שבאותם הזמנים הפרעות קשב וריכוז היו דבר שלא מתעסקים ובמיוחד אם רוצים לקחת ריטלין

הציעו לי לוותר על השירות הצבא, אבל התעקשתי כי זה חשוב לי לשרת. מאז שהייתי ילד תמיד רציתי לשרת ולא משנה באיזה תפקיד העיקר לעשות שירות מועיל.

כשהייתי בגדנ"ע, ראיתי את הטבחים מכינים את האוכל מאחורי הקלעים. מאז רציתי לשרת במטבח. חשבתי אז לפתוח קריירה של בישול. אחרי הטירונות, רצו לשבץ אותי באפסנאות, אבל אמרתי שאני מחפש אתגר. התעקשתי. בסוף הגענו להסכמה שבמידה שלא אצליח להשתלב במטבח, אז אעבור לאפסנאות.

החבר'ה במטבח קיבלו אותי בזרועות פתוחות. ראיתי שזה המקום שבו אבלה כל השירות הצבאי שלי (כן, יש גם שבוע שבוע) במיוחד להיות מאחורי הקלעים.

הדבר הראשון שעשיתי היה לטגן בתוך צ'יפסר חצילים שנחתכו למרובעים. הסבירו לי ברגע שהחצילים יקבלו צבע אחיד, סימן שזה מוכן. אחד הנגדים טעם את החצילים המטוגנים והתפלא שהם קריספי ועשויים מעולה. שמחתי לשמוע. כל השבוע הראשון הייתי עושה רק חצילים מטוגנים. כמובן שהייתי מגיש את האוכל בצהריים ובערב.

חודש לאחר מכן התחלתי לנקות מחלקות שבו הסבירו שוב ושוב את השיטות. ברגע שראו שאני רציני החליטו שאעשה הכנות. קילפתי תפוחי אדמה במכונת קילוף ענק. ניקיתי את המכונה כפי שהסבירו. חתכתי את תפוחי אדמה למרובעים שזכו לכינוי "אפויים" כי הם מתבשלים בתנור. בהתחלה היה קשה לחתוך בצורה מקצועית. היו סכיני חיתוך פשוטים. התאמנתי הרבה לחתוך עד שקלטתי ונהייתי למקצוען.

גם כן קילפתי בצלים. הרבה בצלים שהיו מעין "לתפוס את הראש ולשכוח הכל". בהתחלה היה קשה. לא הקילוף, אלא הדמעות שזלגו. לכן, קילפתי בחוץ. נהניתי מהשמש הקיצי, לדבר עם אנשים שחולפים ולהאזין במיוחד לרדיו. בבוקר האזנתי לטל ברמן ואביעד קיסוס.

חלף חצי שנה מבלי למצמץ. החלטתי לאזור כוח ולבקש שדרוג. עברתי לחדר סלטים. החדר הכי קר בכל המטבח. המזגן פועל כל ימות השנה בגלל שצריך לשמור על טמפרטורת הסלטים. בקיץ חדר הסלטים נהיה למועדון שכולם באים בשביל להתקרר ואילו בחורף היה שקט לכן אהבתי לעבוד גם בעונה הזה. בחדר זה היה הקפדה רצינית. חוקי הכשרות, שמעולם לא נתקלתי בחיי, הראו איך מנקים כל ירק. נכון שיש משגיח כשרות אבל לא היה תקן. לכן נעזרתי בתרשים ובתמונות של כל מיני סוגי חרקים. למזלי לא נתקלתי ברוב השירות הצבאי שלי באף חרק.

לקראת שנה בצבא הבנתי שאני צריך להוכיח. כל שבוע שהייתי בבית ניצלתי את הזמן כדי לחשוב כיצד אני יכול לשפר את עצמי ולהוכיח לאחרים שאני מסוגל. לכן, ערב אחד, אחרי 20:00, נשארנו הטבחים בשביל לנקות את הראש. אמרתי להם שאני רוצה להכין חביתה על המצלית. לא היה קשה. הטבחים התפלאו.

למחרת נגד בישולים שהיה הסגן של מנהל מטבח (וכיום נגד הבישולים הוא מנהל מטבח בעצמו) אמר לי שאני עובר מעתה עד לסוף השירות לבישולים. שם רציתי להיות. האקשן. אין הפסקה. הכל צריך להיות מתוקתק בזמן כשהדד ליין היה 11:00 כי ב-12:00 יש ארוחת צהריים. לכן מתחילים להכין את האוכל כבר בשבע בבוקר. כל ההכנות שעשו מראש היו מוכנים להיות מבושלים.

צריכים להבין את האופרציה של השירות הצבאי

כל מחלקה במטבח בעיקר הסלטים וההכנות נועדו בשביל האקשן. היה גם מחלקה של קונדוטוריה ששם היה אחד שעשה יומיות ולכן זה היה המחלקה היחידה שאף אחד לא עבד בה חוץ מהנגד הבישולים.

עם הזמן למדתי איך להתנהל נכון. רוב הטבחים היו מעשנים ולכן עשינו הסכם: הם מבשלים ואני מכניס הכל לתוך ארון חימום בזמן שהם מעשנים. כמו כן הייתי עושה ציפוי לשניצלים יחד עם עוד טבח. חוויה לא נורמלית. היינו גם מכינים חזה עוף בתוך התנור.

בשבתות ובערבי חג היינו מכינים ארוחת ערב עוד בבוקר. ארוחת ערב ממלכתית. כל מיני סוגים של מאכלים שמעולם לא שמעתי וראיתי כמו מפרום, מוסקה, תרביך (רגו) ועוד. מדי פעם היינו מוסיפים עוד מאכלים פשוטים אבל טעימים. בשבתות היה חמין.

במהלך המשמרת (משמרת זה שבוע במטבח) כל טבח צריך לפתוח בוקר. הוא מגיע בשש וחצי בבוקר. בקיץ יש אור ובחורף יש חושך. הוצאנו מעדנים, חתכנו פרוסות של עגבניות ומלפפונים. בעשר דקות לשבע הכנו חביתות. רוב הזמן בקושי הגיעו אנשים אבל פתיחת בוקר זה חשוב כי זה מעיד על רצינות ועל הקפדה על הזמנים. בשבע היו מגיעים שאר הטבחים, כולל הנגדים והרס"ר. כך היה מתחיל יום.

בשש בערב הייתה ארוחה האחרונה ליום מתיש. חלקנו היינו עושים הכנות בעיקר בשר ליום הבא וחלקנו חילקנו אוכל כמו בצהריים. בשבע בערב קיפלנו הכל ובשמונה יצאנו מהמטבח לאחר שהתורנים והתורניות שטפו את הרצפה ואת המדיחי הכלים.

לחזור אחרי יום מתיש זה תענוג. להתקלח וללכת לישון. מחר עוד יום חדש. בינתיים, בבניין המגורים אנשים כבר ישנו.

הצבא גם לימד אותי לרכוש מיומנות חברתית. עד אז לא היו לי הרבה חברים. מהיום הראשון שלי במטבח, הבנתי שעליי להוכיח את עצמי שאני מסוגל להתחבר. כמה דקות לפני השעה שש בערב, לקחתי דף ועט. ברגע שהחייל הראשון קיבל חביתה ממני, שאלתי אותו אם יש לו פייסבוק. אם ענה כן רשמתי אותו. כך שיווקתי את עצמי. הייתי מוסיף מי שענה והסכים לחברות איתי בפייסבוק. הייתי יושב עם חבר'ה מגדוד תקשוב. שם גיליתי שאני חברותי. רוב החיילים בבסיס ששירתתי היו מהמרכז. מעט מאוד מהצפון. הייתי שומע על מסיבות במועדונים וחיי לילה שהתרחשו במרכז. פנטזתי שהייתי שם.

נכון, היו רגעים שרציתי לוותר על השירות כי היה לי מדי פעם דברים קשים אבל לא וויתרתי כי רציתי להוכיח את עצמי שאני מסוגל. היה לי חשוב. הטבחים במשמרת שהייתי איתם נהנו מכל רגע. הייתי מצחיק אותם בהומור שלא ידעתי שיש לי.

במהלך השירות הצבאי טבחים וותיקים משתחררים ובאים חדשים. היה קשה להיפרד מהטבחים שקיבלו אותי בשמחה. היינו מעין משפחה שבכל פעם שהיינו עולים לבסיס (לשבוע) היינו מחליפים חוויות. היינו מגובשים וזה היה חשוב מאוד. סמכנו על אחד והשני. גיבינו אחד והשני. ידענו שזה חשוב. צדק ארתור מק'ארתור, מגדולי הגנרלים של צבא ארה"ב, שאמר ש "חיילים ותיקים אף פעם אינם מתים, הם רק נמוגים". היו גם טבחים שזלזלו לכן רותקו מדי פעם. מזל שזה לא היה במשמרת שלי.

באמצע השירות הצבאי הגיע חייל עם גיטרה. שאל אותי האם זה חדר של הטבחים ועניתי כן. הוא אמר ששיבצו אותו להיות טבח. קיבלתי אותו בברכה. הוא הפך להיות מעין חבר קרוב בצבא. היינו מדברים, רבים, מדברים, רבים, צוחקים, רבים. חשבו שאנחנו כמו זוג. הוא היה מביא סרטים לסופי שבוע. היה גם מנגן בגיטרה. אבל דבר אחד לא ידע: לבשל. לכן הוא היה אחראי על חדרי אוכל ושטיפה. למעשה הוא היה הכתובת של התורנים והתורניות. כולם אהבו להיות איתו. טוב, היה לו מעין הפרעה כמו אוסידי או פרפקציוניזם.

מתקדמים

תשע חודשים לפני השחרור החליטו שאני ראוי להיות אחראי משמרת. תפקיד חשוב מאוד. לוודא שהכל ייצא בזמן, לעזור לטבחים ובעיקר בחדרי הכנות וסלטים, לדאוג שהכל נקי ולסדר את ההספקה יחד עם הטבחים. לכן אמרתי לצוות הטבחים שלי שאני לא אהיה אחראי משמרת שיושב בצד ולא עושה כלום. אני התחלתי בדיוק כמו שהם התחילו. מלמטה. קבעתי תנאי: "במידה שאחד מכם עושה טעות או תקלה במטבח ואתם מרותקים מבלי לקחת אחריות, אני נשאר איתכם גם אם זה על חשבון השבוע שלי בבית". הטבחים הסכימו ולא היה שום תקלה או טעות. אף אחד לא נשאר מרותק לרבות טבח שהיה תמיד מאחר לעלייה לבסיס.

קיבלתי חודש של חופשת שחרור. ניצלתי את הזמן לנסוע לתל אביב במדים כי הנסיעות בחינם. נהניתי מכל רגע. הייתי משלים שעות שינה, צופה בטלוויזיה ומבלה עם חברים.

ביום השחרור הופתעתי לראות עוגת ריבת חלב טעימה לכבודי. התרגשתי נורא. הבנתי שזה מגיע לי כי נתתי את עצמי למטרה הזאת. מנהל המטבח הודה לי ואמר שהייתי אחד החיילים הכי טובים שהיו לו. בסך הכל עשיתי מה שביקשתי וכן הגדלתי ראש.

זוכרים שסיפרתי שחשבו שלא אשרוד את המטבח במשך ארבע חודשים? אז מפקד הבסיס שאמר זאת, התגאה בי ואמר שהוכחתי שהם טעו. הוא לחץ לי יד ושאל אותי מה יעשה כעת מנהל המטבח כשחייל שלו ממושמע משתחרר. חייכתי ואמרתי: "תמיד יהיו כמוני".