עליתי על הרכבת לצפון כרגיל לאחר שסיימתי את המשמרת שלי כסוקר. הכרוז של הרכבת הודיע שהתחנה הבאה עתלית וחישבתי לעצמי אם כדאי לי להמשיך בנסיעה לחיפה בשביל להחליף רכבת או לרדת לעתלית בשביל מנוחה. כשהרכבת התקרבה לתחנת עתלית ראיתי רכבת של העמק שבו הייתי אמור להחליף.
ירדתי מהרכבת וראיתי מישהו שיושב מול הרכבת העמק. שאלתי אותו מה קרה, למה היא עומדת ולמה הרכבת שם. הוא אמר שזה כבר חצי שעה שהרכבת לא יצאה עקב תקלה. הלכנו למנהל תחנת הרכבת והוא לא ידע מה לעשות לכן שאל את הממונים עליו על תחלופה לרכבת. מיד לאחר שחזרנו לרציף של רכבת העמק, הודיעו באינטרנט שיהונתן גפן נפטר. מיד עלה לראשי את שירו של גפן "רכבת העמק".
כמה שעות לפני כן דיברתי עליו עם חבר. הסכמנו לכל אחד מאיתנו יש טעם במוזיקה. שנינו לא מבינים את אביב גפן ושיריו למרות שיש שיר שהסכמנו שהוא "עונות". אבל לגבי יהונתן, הבנו אותו היטב. אלו ימים של מחאה וכל מה שיהונתן וחבריו רצו לעורר בנו לפני כחמישים שנה התגשמו.
לפני 10 שנה יצא לאור ספר בשם "כתר זמני" שכתב יהונתן גפן בהוצאת ספרים "כנרת זמורה דביר". הספר מתאר את שני הגיבורים מהנוגדים עם מכנה משותף: שניהם אומללים מהחיים. מתי הוא עיתונאי שראה הכל שאיבד את אשתו ובתו שחזרה בתשובה ברחה מהארץ. גיל היא מלצרית עצובה שבעלה השוטר מכה בה באופן קבוע ואף מחבריו למקצוע לא עוצר בדרכו. מתי וגיל נפגשים במסעדה בשפת הים בשם "המקום של מיקו". לשניהם יש תחביב משותף: לפתור תשבץ. בכל פעם שהם נתקלים בהגדרה הם מספרים על חייהם. בכל פרק של הספר יש את זווית הראיה של מתי וגיל באמצעות גוף ראשון.
"בשנת 2017 הארץ הזאת אינה מקום נעים לחיות בו. חיילי לגזיון הזרים הלאומי שועטים על החוף, אלימות אזרחית פושה ברחובות, נשים נרדפות על ידי דתיים פנאטיים, חוש הדיבור ירד למתחרת וכרישי נדל"ן מנהלים את המדינה… רומן שהוא לא רק סיפור עתידני אנושי על הרס ותיקונים אלא גם מניפיסט חברתי נוקב על ארץ שפעם היתה מקלט לקורבנות ובית לעם חופשי והפכה למדינה מושחתת שהשלטון בה מתעלל באזרחים ורודה בהם בעזרת טרור, השתקה ומפחד", כך מסכמת את עלמה כהן-ורדי, עורכת הספר.
מדהים לראות שאחרי עשור הכל התגשם מבלי להתאמץ. בזמן הקריאה הרגשתי שראיתי את המילים הופכות למציאות ואולי גם לסרט. בשנת 2019 פניתי ליהונתן גפן באמצעות הפייסבוק ושאלתי אם אני יכול להשתמש בספר כסרט כי בת דודה שלי יש חברת הפקה משלה. הוא אמר לי לפנות לייצוג 1 ושיהיה לי בהצלחה. עם הזמן זה ירד מהפרק שלי. יכול להיות שאני מבין הבודדים שקרא את ספרו "כתר זמני".
שנינו באנו מאותו איזור: עמק יזרעאל. אם רוצים לדייק אז היישוב שאני גר לא רחוק מנהלל, שבו גדל גפן. להיות בן העמק זה אתגר. מתפתח לנו אישיות של שורד וממציא את עצמו מחדש. נכון שכיום יש רכבת עמק וקו 301 האגדי, אבל לפני 15 שנה זה נראה רחוק שנות אור. אצל גפן זה היה משימה בלתי אפשרית. בכתביו שקראתי ובין השאר "חומר טוב" שמספר על חוויותיו בבוהמיה התל אביבית, אפשר למצוא את המצוקה הנפשית שלו. הוא גדל למשפחה שהתפרסמה בזכות דודו, משה דיין. לולא התקדם דיין לרמטכ"ל וכן ייחוסו לאביו, משפחת דיין לא הייתה מפורסמת ונשארת אנונימית. משפחה זאת הפכה להיות מפורסמת. גפן התבייש מכך. הוא לא רצה את החיים האלו. בימים ההם, כך טען באחד הראיונות, צריך לנצל את הייחוס המשפחתי כדי להתקדם בצבא. אימו, אביבה שהייתה אחותו של משה דיין, הייתה דיכאונית וכן אחותו, נורית. שתיהן התאבדו. גפן הבין שעליו להתרחב מהצל המשפחה ועבר לתל אביב. הוא חיפש את עצמו. מצא אישה בשם נורית ולהם שני ילדים: שירה ואביב. לאחר מכן התגרשו מספר פעמים. בהמשך התחתן עם אווה חדד, שחקנית אמריקנית, ולהם נולדה בת. גם ממנה הוא התגרש.
יחסיו של גפן לילדיו היו עליות ומורדות בעיקר עם אביב. גפן ראה בבנותיו שירה ונטאשה כהצלחה. הוא ידע שהן יסתדרו לבד. אבל אצל אביב זה היה שונה. למעשה גפן ראה באביב מי שהוא רצה להיות. כן, גפן היה בשנות העשרים כשהפך לאבא. במקום להיות אבא, ככה אמר בראיונות, הוא התמקד רק ביצירה על מנת לשרוד ולשפוך כאב מהילדות שלו. ברגע שנטאשה, שנולדה מנישואים השניים של יהונתן, הוא הבין שעליו להיות אבא דואג.
על מנת להבין את גפן, אפשר לקרוא את ספריו "אישה יקרה" המתאר על תקופתו בנהלל לצד מחלת הנפש של אימו, "חומר טוב" המתאר את התקופה שלו בתל אביב ואת "כתר זמני", שעל אף שזה ספר בדיוני אך יש שם אלמנטים אישיים. כל הכתיבה של גפן הוא על הילדות שלא הייתה. יש לשער כי "הכבש השישה עשר" שכתב בהתחלה כספר שירי ילדים שבעקבותיו יצא גם תקליט ילדים מצליח מאוד, הוא מעין פיצוי לילדות שלא הייתה.
"היית הגיבור שלי, אתגעגע אליך עד יום מותי", כך כתב אביב באינסטגרם שלו לאחר שבישרו על מות יהונתן. בהספד אמר אביב כי "…היו הרבה שדים שעמדו ביננו כמו שק איגרוף. היו פסקי זמן שדיממנו בפינת הזירה. היית הגיבור שלי. היית האהבה הכי עצובה שלי. התגעגעתי אלייך מהיום שנולדתי. ואתגעגע אלייך עד יום מותי".
הפצעים הרגשיים של יהונתן גפן עברו גם לאביב. אפשר לשמוע אותם בשיריו כמו "עכשיו מעונן" ו"עונות". בשני השירים האלו מתארים את היחסים הקרים בין אבא לבן. ב"עכשיו מעונן", שלראשונה שר אביב ב"עניין של זמן" ששם גילם דמות של עצמו, אפשר לחוש את הכאב שלו לצד אביו האלכוהוליסט שמתמקד בעיקר בעצמו ולא בסובבים.
בשירו "רכבת העמק" אפשר להבין את הנתק בין החברה הישראלית לדובר השיר. למעשה זה גם מעיד על פערי החברה הישראלית. יהונתן גפן גדל במקום שבו צריך לעבוד קשה כדי להוכיח ועל מנת זאת הוא צריך להכיר את העולם האמיתי כדי להבין שהוא הכי טוב. המיתוס של רכבת העמק עדיין קיימת. היו לה כשלושים קרונות, בקושי נסעה ואם כן אז היו דוחפים אותה הנוסעים בעליות. עד לפני שנת 2017 דיברו שתחזור רכבת העמק. עד אז, אמרו, יגיע המשיח. למרות הקלישאה הזאת, רכבת העמק אכן חזרה והיא משגשגת. דובר השיר מסביר את העולם החדש שלו. זה מזכיר את האמיש שיש להם מסורת לשלוח את הילדים שלהם לעיר הגדולה כדי לבחור את אורח החיים שלהם. כמו כן מסביר הדובר את הניתוק שלו מהעולם הגדול. בשבילו היכן הוא מתגורר זה העולם שלו. הדובר אף מרמז את הייחוס המשפחתי שלו בעיקר לצמרת השלטון.
לצד חמת החלילים של השיר "עונות" יש מסר ברור על ראייתו של אביב גפן כלפי אביו. השיר הזה למעשה ביקורת על יהונתן. הוא מסביר בקלות את מבט הילד שהיה לגבי הסיטואציה של אביו. גפן האבא הושפע מאימו והפך למתבודד. הוא חיפש חום ואהבה בעיקר אימהות חדשה. הוא הכיר את נורית שהייתה גדולה ממנה בשנתיים. הוא ציפה שהיא תעניק לו חום ואהבה. כן, היו להם רגעים של אושר אבל תמיד ניסו להמציא את עצמם. גם לאחר שהתגרשו הם שמרו על הקשר שלהם לא רק בשביל הילדים והפרסום אלא בשבילם. כנראה שהם היו מיועדים להיות ביחד בלי להתחתן. בהלוויה נורית גם בכתה כמו אלמנה ששכלה את בעלה.
דובר השיר "עונות" מסביר את התקופות של אביו. החורף מאפיין רגיעה ובלתי אמוציונלי; האביב מאפיין את האומץ, מלא תקווה ואוהב; הקיץ מאפיין את נוחות לכעוס, רע מזג; הסתיו מסמל דיכאונות, חוסר שינה, טרדה. למעשה הם ארבע הליחות שהציע הרופא גלנוס כדי להסביר את מקורן של המחלות. החורף הוא מרה לבנה, האביב מרה אדומה, הקיץ מרה צהובה והסתיו מרה שחורה. אביב, בשיר זה, מסביר את תקופות אביו. לפי טענתו באמצעות השיר, כאשר הוא נולד יהונתן היה מלא תקווה. הוא גם מסביר דרך השיר את היחסים בין יהונתן לנורית כי בכל תקופה הייתה שונה. יהונתן סיפר אז באחד הראיונות וכן נורית העידה כך, שהוא סובל מפוסט טראומה לאחר מלחמת יום הכיפורים והתמודד איתה באמצעות אלכוהול. נורית הבינה שעליהם להיפרד בגלל הטראומה שחווה שעד אז לא ידעו איך לטפל בה. לקראת סוף השיר מתחנן דובר השיר שהוא רוצה שאהובתו, למעשה נורית, תסלח לו כי הוא טעה וזה למעשה ארבע עונות.
כעת בן העמק קבור לצד בן דודו אסי דיין. שניהם היו קרובים כמו חברים טובים. הם פירגנו את אחד והשני. בהלוויה נכחו יותר מאלף איש, מרביתם לא הכירו את יהונתן. למרות הדעות הפוליטיות הידועות שלו, שיריו וספריו יישארו כנכס צאן ברזל בעיקר הביקורות החברתית שהביע.
הוא השאיר אחריו שני בנות ובן ונכדים.
