לא אשכח את היום השבת ה-7.10.2023. התעוררתי בסביבות עשר בבוקר וכמנהגי רפרפתי בטלפון לבדוק חדשות. הידיעה הראשונה הייתה על ירי של רקטות מרצועת עזה. אבל לא שמעתי שום מטוס קרב שממריא. מוזר, חשבתי לעצמי. עיינתי בטלפון של העבודה וראיתי שאחד הקולגות שלי כתבה בוואטסאפ הקבוצתי שקרה אסון. במסיבת טבע שהיה ליד קיבוץ רעים, המוני מבלים מכל הגילאים נמלטו. חלקם לא הספיקו להגיע לרכבים שלהם ומצאו את מותם. חלקם התחבאו במקומות סגורים, אך המחבלים מצאו אותם והוציאו אותם להורג. היו כאלה שישבו בתוך המכוניות שלהם וניצלו בנס מאר פי ג'י. לא האמנתי שזה קורה. לפתע שמעתי את המטוסים ממריאים. הבנתי שהיה משהו שלא ציפו בכלל.
זה היה שמחת תורה. אנשים בבתי כנסת התפללו ועשו הקפות בעיקר בצפון הארץ. חלקם לא ידעו מה באמת קורה עד אחרי מוצאי שבת. אבל לאלה שחוו זאת, הם לא יישכחו לעולם. אז הגיעו התיאורים המזוויעים שקרו בקיבוצים. קהילה של כל קיבוץ נמחקה. היו כאלה שנחטפו. אחסוך את התיאורים.
לקראת הערב, לאחר צאת השבת, בעודי מרפרף בפייסבוק כדי לראות עוד ועוד על נעדרים מהמסיבה, נתקלתי בשם שדי היה מוכר לי. היא הייתה יחד עם בן זוג שרק שבוע לפני האסון עברו לגור ביחד. שמה היה שי רגב.
שי רגב, שנרצחה בגיל 25, הייתה בת יישוב שלי
עד לפני כמה שנים לא ידעתי עליה למרות שגרנו לא רחוק בכמה רחובות. הפעם הראשונה שהתוודתי עליה זה באמצעות מודעה בפייסבוק על קורס עיתונות מעשית ''אייטם''. היא תיארה את הקורס שעזר לה להבין את כיוון הבחירה שלה בחיים. "אם הייתי יודעת כמה דלתות יפתחו בפניי לפני שנרשמתי לקורס עיתונאות של item, הייתי נרשמת שוב. ושוב. הכלים שרכשתי, המיומנות והעבודה שאני מתעוררת אליה כל יום בגאווה – הם לגמרי בזכותו", כתבה. "כל מי שיש בו אפילו קמצוץ של זיקה לתחום צריך לקחת חלק בקורס ולהעצים את התשוקה לכתיבה וחקר האמת. מצחיק להגיד, אבל בהחלט תודה לבית ספר item בכלל, ולאליעזר בפרט, שהביאוני עד הלום". המילים הללו השפיעו עליי. לכן נרשמתי לקורס זה.
כמה שבועות לפני תחילת הקורס, שלחתי לה מספר פעמים באינסטגרם ובפייסבוק לדעת עוד על הקורס, אך לא קיבלתי מענה. רציתי לספר לה שנרשמתי לקורס בזכות הפידבק שכתבה. בזמן שעלעלתי בפרטים של רגב, ראיתי שהיא מרמת ישי. עיינתי בתמונות שלה וראיתי את היופי והאופי נפגשים ביחד. האמת, היא מצאה חן בעיני. גם כן גיליתי שהיא הספיקה להיות בזוגיות עם הקומיקאי גיא הוכמן, שכתב גם על הזוגיות של פער בעשר שנים. כמו כן, חיפשתי חברים משותפים בפייסבוק. אחת מהן הייתה המחנכת לשעבר שלי, אורית. הבנתי שהיא גם הייתה המחנכת של רגב.
הלוואי שהייתי נפגש עם שי רגב. לשבת איתה ולשוחח על החוויות הלא משותפות בתיכון "עמקים תבור". לשאול אותה האם למדה במגמת גיאוגרפיה של צפריר מינצר, האם המורה לשל"ח סמי אלפסי שוב שר את השיר ההודי "אינצ'ינטה", האם גדעון המורה לספורט שוב אומר "תגיד, יש לך יום הולדת היום? אם לא, אז למה אתה יושב על המגרש הכדורגל כשאנשים משחקים", ללכת לספריה, על הטיולים השנתיים באוהלים, על מסיבת פורים המסורתי של כל השכבות וכמובן על פסטיבל הסרטים שחל לפני פורים שכל שכבה עושה לעצמה סרט ויש פרסים כמו באוסקר.
כל פעם כאשר שי רגב פרסמה כתבה, הכרתי אותה יותר. היא הייתה סקרנית. נסעה למקומות שמעולם לא חלמה. היא זכתה להיות בערבי בכורה, במסעדות הכי שוות, בטיולים הכי שווים וכן שיתפה את תחושתיה. היא גם כתבה על משפחתה הנפלאה. אחותה, ניצן, כתבה בהיותה חיילת ספר בשם "צחוק הגורל" שנכתב בעקבות החרדה שלה. הכתיבה, כמו שזה בשבילי, היא תרפיה. יכול להיות שגם זה היה מעין תרפיה לאחותה. הספר הזה מספר על עולם שבו הזמן נוטה ללכת לאיבוד והגורל משיב אותו למקומו. הוא דואג לכך שגם בלי שנשים לב, הכול יקרה בזמן ובמקום הנכון. לכל דמות סיפור משלה והחוט הנטווה ביניהן במהלך הספר הופך כל אחת מהן לחלק בלתי נפרד זו מזו.
העדויות של הניצולים הזכירו לי את הניצולים של הטיטניק ששטו בסירות ההצלה ולא ידעו את גורלם של שאר הנוסעים. בכל פעם שניצול הטבח הנוראי של מסיבת הטבע הגיע למקום מבטח, ההורים המודאגים של שאר המבלים שאלו האם ראו את יקירם. אבא אחד התראיין באותו יום הארור לתקשורת בשידור חי וסיפר שהוא מחפש את בנו. כמה שעות לאחר מכן בנו התגלה לפניו. האבא לא האמין למראה עיניו שבנו ניצל. לפני חמישים שנה אותו אבא, כך סיפר, חווה את מלחמת יום הכיפורים הנוראי. הוא גם איבד חברים. הוא גם ראה את שכול המשפחות של הנופלים. הוא לא רצה שזה ייכה בו.
אני מביט באמצעות התקשורת את הזוועות שהשאירו המחבלים הארורים. לא אתאר מה היה שם, אבל במשפט אחד אגיד: יותר גרוע מדאע"ש והנאצים עצמם. היינו אדישים. מלחמות פורצות לפתע, לרוב בלי התרעה מודיעין. כרגע אסור להאשים את אחד והשני. עלינו להמשיך להגן על עצמנו ועל מדינה שלנו. קיבוצים שלמים נמחקו. בעלי חיים איבדו את המשפחות שלהם. היו אזרחים שנלחמו עד הנשימה האחרונה שלהם להציל אחרים. בניר עם חוסלו 25 מחבלים על ידי כיתת כוננות שבראשה עמדה בת 25. גיבורה. היו גם בני זוג שהפכו להיות בני ערובה למשך שעות רבות. הם ניצלו את הרגע ואירחו את החוטפים ואפילו דיברו איתם. האישה אירחה אותם בתה ועוגיות. לימים היא תהיה גיבורה.
הגיבורים האחרים הם אנשים פשוטים שלקחו לעצמם חלק חשוב בהסברה. יוסף חדאד הוא ערבי-ישראלי נוצרי ששירת בצבא ואף נלחם במלחמת לבנון השנייה שנפצע קשה באחת הקרבות. הוא הבין שעליו להקדיש את חייו לקרב לבבות של ערבים ויהודים ביחד. לכן הוא הקים עמותה בשם "ביחד – ערבים זה לזה" ועושה סרטוני הסברה בעברית, בערבית ובאנגלית. בין השאר הוא מתעמת בצורה מכובדת באנשים שלא מבינים כלום על הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים. הסברה עממית היא דבר חיובית מאוד.
לפני תשע שנים התרחש מבצע צוק איתן. אחד הנופלים היה בר רהב גם מהיישוב שבו אני גר, רמת ישי. לא האמנתי שהוא נפל.
אני זוכר שהיו לי סמול טוק בכל יום כשחיכינו להסעות לתיכון של כל אחד. הוא למד בנהלל ואני בקיבוץ מזרע. אחד השיחות שלנו שאלתי אותו אם הוא ימשיך בעשייה הספורטיבית שלו בתור שחקן כדורמים והוא אמר שהוא רוצה להיות לוחם. אמרתי לו את הדבר שאמר אבא שלי כשהיה במילואים לחייל ששאל אותו "איך אני יכול לתרום לצבא?". התשובה שנתן אבא שלי כמו שאמרתי ליהב, "תעשה את המיטב יכולתך". כששמעתי שיהב התנדב לאחד הקרבות בצוק איתן למרות שהיה צוער בקורס קצינים כדי לעזור לחיילים. הבנתי שזה מה שרצה. לעזור. לצערנו הרב הוא גם נפל בקרב אך הציל חיים של אחרים.
בזמן כתיבת שורות האלה אני נזכר בשירו של אריק איינשטיין, שאותו כתב והלחין ארקדי דוכין, "יש בי אהבה". השיר מתאר את האופטימיות והפסימיות ביחד. בכל אסון נוראי יש תקווה. לראות השכול נפגש עם החיים, האנשים שאיבדו את יקירם וחלקם נחטפו ולא מוותרים על כלום, קהילות שנהרסו אבל ישוקמו והכי חשוב: עלינו לחיות את הרגע ולהודות על כל רגע בחיים שלנו.
