הדמעות שלי לא מפסיקות להיפסק. אני שוב קורא את הטור האחרון שלי על שי רגב ז"ל (25) ולא מפסיק לבכות. כמו שכתבתי, חבל שלא פגשתי אותה.
מדי פעם כשהייתי בזמן העבודה כסוקר בתחבורה הציבורית, חשבתי על החוויות שלה. כעת היא איננה.
אחותה, ניצן, כתבה לי הודעה מרגשת שהיא מודה על שבחרתי להקדיש את הטור על אחותה שי. אני מבין את האבל שלה. הן היו אחיות צמודות וחברות הכי טובות, כך מעידות התמונות שלהן בפייסבוק. כן, פספוס שלא זכיתי לפגוש את שי. מדי פעם אני חולף אחר הבית של המשפחה ומרגיש ריקנות. כמה שבועות לאחר טבח מסיבת הטבע ברעים, זוהה גם גופת בן זוגה של רגב.
ניר פורטי (30) הובא למנוחות בעומר, ששם גדל. שבוע לפני הטבח, רגב ופורטי עברו לגור ביחד. אני מביט בתמונה האחרונה שלהם כמה שעות לפני הטבח הנוראי והם נראים שמחים ביחד. עצוב לראות את זה. זוג טרי שעלה שלב נוסף בזוגיות שלהם. אהבה טהורה הייתה להם, העידו משפחותיהם. משפחותיהם של רגב ופורטי ימשיכו להיות בקשר משפחתי, כך אמרו בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. היו גם זוגות שנרצחו וכן שניצלו. ביניהם עמית בר וניר ג'ורנו שתיעדו את עצמם מתנשקים בזמן שהסתתרו מהמחבלים במסיבת הטבע והתמונה הפך לאחד מסמלי המלחמה.
רגב, כמו שאר קורבנות טבח מסיבת הטבע רעים וכן בשאר הקיבוצים, היא דור שלא חווה באופן פורמלי את האינתיפאדה השנייה ואת תקופת הפיגועים באוטובוסים. מדי פעם שאני עולה לאוטובוס במסגרת העבודה שלי, אני גם חושש מה שייקרה. פעם היה בדיחה שמה ההסתברות להיפגע בפיגוע בתקופת הפיגועים: חמישים אחוז כן וחמישים אחוז לא. מה ההסתברות אם אשב ליד מישהי ונתחתן: חמישים אחוז כן וחמישים אחוז לא. מה ההסתברות שיהיו לנו ילדים והם ישרדו את התקופה: חמישים אחוז כן וחמישים אחוז לא. המצב השתנה והכל הפך להיות חשוד. כל שנייה ייקרה לנו משהו שלא נדע. יום לפני שהתחרש האירוע המחריד, אבא שלי ישב איתי ואמר לי שהגיע הזמן שאני אחפש מקום לגור לבד. כן, גם אני חושב על זה אבל כרגע בגלל המצב הכלכלי במדינה ויוקר המחייה קשה. גם כן דיברנו על לחסוך לעוד שנה את הכסף בשביל להוציא את הספר שכה חלמתי. אמרתי לו בפשטות: "אתה לא יודע מה ייקרה מחר".
לכולנו יש התחושה המסוימת שלרגע אנחנו חושבים שאנו מתנבאים למשהו שייקרה בקרוב. לא שיערתי שזה יהיה. זה נקרא אינטואיציה.
פעם הייתה לי שכנה ואמרתי לחבר טוב שלי שהיא מתה. מסתבר שהיא נפטרה כמה ימים לפני כן. אנחנו לא מבינים את זה. כמה שבועות לאחר האירוע המחריד של הטבחים, קראתי שמישהי שכתבה לאימא שאם ייקרה לה משהו, אז לא צריכים להתאבל ולהמשיך הלאה. אותה הכותבת נרצחה באותו יום הארור. עדויות רבות של ניצולים מהטבחים מעוררים בי זוועה אך גם תקווה. הם שרדו כדי לספר. היו כאלה שתיעדו את עצמם בורחים מהטבח הנוראי במסיבת טבע. חלקם תיעדו את שלב היריות במגוניות כי היו כאלה שחשבו שחיילים באו לשחרר אותם אך הם היו בעצם מחבלים שגנבו את המדים מבסיסים הסמוכים. אותם האנשים שתיעדו ניצלו.
ברחבי הארץ תלו שלטים של תקווה בליווי של ציורים ואמירות מעודדות חיים. אגודת הסטודנטים של אוניברסת תל אביב החליטה לעשות מיצג באולם הכנסים סמולרש המכיל למעלה מאלף מקומות ישיבה. במסגרת המיצג שתחת הסיסמה "מאוחדים נגד הטרור" הוצגו על הכיסאות הריקים באולם תמונות של החטופים, הנעדרים, הנרחצים והנופלים במלחמה. מחווה מרגשת במיוחד. בין הקמפוסים שלקחו חלק במיזם היו הרווארד, ייל, MIT, NYU, אוניברסיטת מישיגן, קולומביה ועוד.
לחגוג יום הולדת בזירת רצח
קראתי על חרמונה (מונה) אבן חן שחגגה את יום ההולדת ה-64 שלה במסיבת הטבע שהפך להיות זירת טבח. כמה שעות לפני כן היא הגיעה עם המשפחה שלה לחגוג. בראיון ל"לאשה", היא סיפרה שמוזיקת טראנס משחררת אותה מדאגות. בכל פעם שהיא מגיעה למסיבת טבע, היא מחלקת לאנשים זרים פתקים עם חכמת חיים. בין הפתקים כתוב "אף אחד לא יצא מהחיים בחיים. תשתמש במה שיש". היו כאלה שהשתמשו במילים האלו וניצלו. היא בעצמה לא שיערה שזה ייקרה.
בכל פתק היא רושמת "הזקנה עם המקל" בשל גילה וכן המקל שהיא נעזרת בו. "אני תמיד מחלקת פתקים במסיבות, אבל לא הייתה טראומה, אז לא שמעו עליי", אמרה לתחיה ברק כתבת "לאשה". "אינני יודעת להסביר למה הפעם כתבתי את המסר הזה שלא יוצאים מהחיים בחיים. אני בן אדם של אינטואיציה. מה שעולה לי, זה מה שאני כותבת. אני גם לא יודעת להסביר איך קרה שכמה אנשים קיבלו את אותו המסר. בדרך כלל אין את אותו המסר פעמיים".
בחדשות 12 הקדישו כמה דקות בקליפ מוזיקלי בליווי השיר "לראות את האור".
את הרגעים של המסיבה כמה שעות לפני הטבח. אפשר לראות לפי תמונות של המבלים בליווי כתוביות מי שרד, מי נרצח ומי נחטף. אפשר גם לראות את הרגעים המאושרים של רות פרץ, בת 16 שסבלה משיתוק מוחין ואביה, אריק (58), תמיד היה איתה גם ברגעים האחרונים. הוא נרצח ולנכון לזמן כתיבת השורות האלו היא נעדרת. השיר, "לראות את האור" עוסק במפלתה של הדוברת, תוך שימוש במטפורה של "יער סבוך".
לאורך השיר עוברת הדוברת תהליך, בתחילה נראה שהיא מגיעה למצב החדש ביד המקרה, ולאט לאט מסתגלת למצב החדש ואף נהנית ממצבו. השיר מסתיים בנימה אופטימית עם המסר העיקרי שבו המחברת מצליחה להגשים את תקוותיה בכך שהיא "רואה את האור". המחברת מבינה שהדבר בו עסקה היה לא רלוונטי ומשלימה עם ההווה.
למרות שביום השבת השחורה נרצחו פחות מאחוז מכלל האוכלוסייה בישראל, תמיד כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שניצל או נרצח. בכל פעם שאני הולך לעבוד, אני לא יודע מתי אסיים כי ככה זה בחיים. אנחנו מתחילים במשהו ואף פעם לא יודעים מתי נסיים. תמיד יהיו הפתעות בדרך. עלינו להמשיך לחיות, כפי שהקורבנות היו רוצים שנעשה. עלינו לזכור אותם כפי שהיו ולא על הרגעים האחרונים שלהם. לכל אחד מאיתנו יש משימה בחיים ועלינו להשלים את הגורל שמונח לנו. כל יום אני מזכיר לעצמי שעליי לעשות את המיטב שביכולתי לעסוק במשהו שאני אוהב כאילו זה יום האחרון שלי בחיים. לא נידע לעולם איך נשפיע על אחרים.
יש עוד דברים שעליי להספיק כמו להוציא ספר, לעבור מקום אחר, למצוא אהבה וזוגיות. כתבתי על זה בכותרת ''מתי תורי?" . יש דברים ממה שכתבתי גם הוגשמו, אך היתר טרם. מי יודע, אולי אחרי המלחמה אגשים עוד חלומות כפי שציינתי בטור.
