יום העצמאות: "אחרי הפחד, זו הייתה כזו התרגשות ושמחה, ממש כמו שרואים בסרטים"

"זו הייתה שמחה מדבקת, אני לא זוכרת התרגשות כזו בחיי", אומרת מרגלית אב ראשי כשהיא מתארת בקול נרגש ובבהירות את הכרזת המדינה כפי שחוותה בביתה שברחוב הס בחיפה, בצורה בהירה כאילו לא עברו יותר מ-70 שנים.

אב ראשי, לשעבר לוקר, בת 82 כיום וחיה בנווה שאנן. נולדה בברלין בשנת 1937 כשהעיר כבר הייתה כולה תחת התהוות השלטון הנאצי. מדהים לשמוע שעל תעודת הלידה של אבראשי יש חותמת צלב קרס. "עוד לפני שנולדתי כבר גירשו את האקדמאים מהמשרות שלהם, אנשים שהיו רופאים ועורכי דין למשל", היא מספרת בבהירות מוחלטת, "אבא שלי היה מהנדס חשמל ומכונות, עצמאי ואמיד, היה לו מפעל מנועים על שמו ובגלל האיומים (על היהודים נ.פ) הוא החליט שהוא עולה בזריזות ארצה".

אפשר להגיד שבנס ובשנייה האחרונה לא לקחו אתכם למחנות השמדה

"אכן. ניצלנו בזכות התושייה של אבא. הוא היה ציוני גדול עוד בברלין, הייתה לו דירה של עשרה חדרים שהוא הקדיש אותה לפעילות הציונית, אנשים היו באים לשם לשמוע הרצאות על ציונות והנאצים היו גם כן מגיעים לפעמים כדי לבדוק מה קורה וכשאבא ידע שהם יגיעו, היו מהר משנים את נושא ההרצאה ומדברים על נושא אחר. יום אחד הגיע לא אחר מאשר אדולף אייכמן כשהוא עוד היה אחראי במשטרה, אז הוא הקשיב והבין שעושים פה טריק כלומר שאבא מסתיר שהוא עושה הרצאות על ציונות, אבל לא היו לו הוכחות לכך. אז אייכמן אמר לאבא שלי, 'תסתלק מפה מהר', וזה היה הטריגר. אבא חזר הביתה ואמר לנו 'זהו, הולכים מפה'. פרדוקס!. בזכות אייכמן אנחנו ניצלנו…".

השנה הייתה 1938, בני המשפחה עלו על רכבת לאיטליה, שם היו אז מחנות של יהודים שעמדו לעלות לפלשתינה, אחרי שבועיים שם הם הגיעו לחיפה, אבראשי הייתה בת שנה וחצי ובכל היא זוכרת את הגעתם: "אני זוכרת שבאנו למלון ברחוב הרצל ששמו עדן, כנראה שהוא עדיין קיים גם היום, זוכרת שהיה לנו חדר קטן בו שולחן עם עציץ. אני זוכרת אפילו את הריח של החדר. זמן קצר אחר כך אבי מצא עבודה בסדום ועברנו לגור 3 שנים בירושלים, אחר כך חזרנו לחיפה, לרחוב הס. כל השטח היה ברובו הר ושדה, ואנחנו שיחקנו בשדה, טיפסנו על עצים, קטפנו תאנים. היה כיף. לא היו אז מכוניות ואפשר היה לשחק בכביש".

היא למדה בבית ספר הילל, שלימים יהפוך לבית ספר ליאובק, זוכרת את שגרת החיים בצל השלטון הבריטי ובעיקר את הפחד המתמיד. "חוויה מפחידה מתמשכת. בשעה חמש אחה"צ היינו צריכים להיות בביתנו בגלל שהיה עוצר, הייתה עוברת ניידת משוריינת עם רמקול והיו צועקים לכל התושבים שיכנסו הביתה. אני זוכרת למשל אותי כילדה בת 6, שהייתי עם אמא שלי במרכז הכרמל, האוטובוס שעליו נסענו התאחר והיינו מאוד קרובים לשעה חמש. רצנו הביתה והניידות הסתובבו, הפחד הזה שהרגשתי בבטן, עד היום אני זוכרת אותו וגם כיום כשאני שומעת מגה פון או רמקול אני מתחלחלת. טראומתי".

הבית שלה אז היה ממוקם מבחינה אסטרטגית צבאית בפינה של רחוב הס, היכן שהתמקדו הניידות בלילה, החיילים הבריטים היו יושבים על מדרגות הכניסה לבניין, צוחקים ושותים ובבוקר אבראשי וחבריה היו מוצאים את הבקבוקים הריקים של החיילים, אוספים אותם, חוצים את הכביש לחנות המכולת הסמוכה ומוכרים את הבקבוקים, כשאת כספי הפיקדון הם שלשלו לקופת קרן קיימת לישראל שהייתה נפוצה באותם ימים, "כך יצא שהבריטים תרמו לקק"ל מן הסתם בלי שהיו מתכוונים לכך לעולם", היא צוחקת.

לקראת סוף שנת 1944 נולדה גם אחותה, מיכל. האווירה המתוחה המשיכה, אב ראשי נזכרת שהבריטים היו מגיעים לביתם, עורכים חיפושי תחמושת ונשק, אסור היה להאזין לרדיו מחתרת אבל אביה בנה בתוך הספרייה מדף מוחבא שלפניו דלת סגורה ושם שתל רדיו כדי להקשיב לחדשות. "היינו שומעים את גאולה כהן במחתרת, איך שהיא הייתה מדווחת ממצב של מרידה, כולם שמעו ופחדו מאד".

כמה מסעיר ומסוכן היה אז להקשיב לרדיו, מה שהיום כל כך מובן מאליו

"נכון. מה זה פחדנו. ובליל ספירת הקולות של הקמת המדינה כולנו ישבנו בחושך סביב הרדיו והקשבנו לספירת הקולות (של המדינות שהצביעו), אחותי הייתה ממש קטנה ועדיין הבינה שזה רגע דרמטי. אני זוכרת את אבא שלי קם חיוור מרוב התרגשות ומחליף צבעים, הוא חיבק חזק אותנו ואת אמא שלי ושניהם יצאו לרחוב לפגוש את חברים שלהם, כשהם לוקחים איתם בקבוק יין. זו הייתה התרגשות ענקית, שמחה ענקית ובשבילו זה היה הגשמת חלום, הוא היה ציוני גדול עוד בגרמניה".
למחרת הילדים הלכו לבית הספר, המנהל הוציא ממשרדו אל החצר מכשיר רדיו גדול "בגודל של רהיט" והשמיע לכולם את ברכת שר החינוך דאז זלמן שז"ר. החצר התמלאה רעש ומוזיקה, התלמידים רקדו ריקודי עם ויצאו מבית הספר אל הרחוב כשהם מפזזים לאורך כל רחוב הלל ובחזרה. "הנפנו את הדגל והייתה שמחה שכזו, התרגשות עצומה ממש מדבקת. אני לא זוכרת עוד התרגשות כזו והיו לי עוד התרגשויות בחיים . מספיק שאחד היה נלהב זה הדביק את כולם. כמו שרואים בסרטים הישנים מאז את האנשים רוקדים הורה ברחובות בעת הכרזת המדינה? אז ככה אנחנו היינו".

כפי שהיא זוכרת, ב-15 למאי הבריטים כבר היו צריכים לעזוב את הארץ, אבראשי ושאר התושבים צפו באחרונת הספינות הבריטיות עוזבת את נמל חיפה. "עלינו על גג בניין וראינו ספינה עומדת במרכז המפרץ וסירות עוברות מהחוף אל הספינה, אני זוכרת את אבא שלי אומר שהנציב העליון מפליג", היא נזכרת, "הייתה התרגשות עצומה, שנפטרנו משלטון הצר. תחושה של חופש. כל הזמן כשדיברו על זה לא האמינו שזה באמת יקרא אבל כשראינו את ההפלגה הבנו שהנה זה מתבצע. זה לא היה רק החופש אלא גם להשתחרר מהכעס והפחד הגדול שהיו כל הזמן בעיקר מהפעילויות של ההגנה והאצ"ל, אני אומרת את זה מההיבט של הילדה שהייתי.
"אני פחדתי למשל כשעמדתי בתחנת אוטובוס ברחוב ארלוזרוב וראיתי שם לוח מודעות גדול עליו פרסום כרזה מפורסמת של האצ"ל עם האגרוף, זו הייתה הסיסמא שלהם. עמדתי לתומי שם ומה זה נחרדתי, שלא תעבור משטרה ותחשוב שאני זו שהדבקתי את הכרזה. איזו חרדה זו הייתה בתור ילדה, כל הזמן את מרגישה מאוימת".

כיום אבראשי חיה בנווה שאנן בחיפה, היא פנסיונרית, אם לשתי בנות, שרון ותמר, סבתא לשישה נכדים ואפילו סבתא רבא לשתי נינות ונין. "אני גאה בכל מה שעברתי, זה השלים את החיים שלי. אני גאה שחייתי את כל התקופה הזו ומאחלת לעצמי להמשיך לחיות כך. אני רואה את הטוב בכל ההתהוות של המדינה. אולי לא תרמתי כל כך הרבה מבחינה אישית, פעם רציתי לתרום דם והרופא לא הרשה לי, אמרתי לו שאני חייבת לתרום משהו והוא אמר 'את מגדלת כאן את המשפחה שלך, בזה את תורמת'".