הסיפור הזה צריך להיות בראש הכותרות, ולקבל את החשיבות העליונה של טיפול הרשויות, משרד החינוך וכל ממשלה שלא תהיה. איפה אתם?? איך מאפשרים לזה לקרות יותר מיום אחד? הלב נקרע מהסבל שעבר הנער האומלל הזה ועוד רבים אחרים שעוברים חרם והתעללות חברתית בבתי הספר. כפי שמסופר בכתבה שפורסמה במיי נט -ידיעות פתח תקווה ובאופן שהצליח להפתיע ולהרגיז אותי, לא כל כך מספיק במקומות אחרים – אלרועי בן שבת נער בן 13 שם קץ לחייו אחרי שכבר לא יכול היה לסבול יותר את ההתעללות הממושכת מצד ילדים רעים מאוד. כן, אני מתאפקת לא להגיד מילים בוטות יותר. והוא עשה את זה בפורים, חג שמח לפי כל הקלישאות, אצלי אף פעם לא.
אלרועי שחגג בר מצווה לפני כשבועיים ולמד בכיתה ז' בבית הספר אמית כפר בתיה ברעננה שם קץ לחייו בשבת 4.3.23 לאחר שעבר התעללות חברתית וחרם מצד מי שנחשבו לחבריו. מספרים שאותם הילדים צחקו על כך שהתאבד. החלאות הקטנות שלחו אותו להתאבד בטענה "שלא יחסר לאף אחד".אני באמת לא יכולה להבין את הטמטום, רשעות והבורות האלו, אין לי מילים פשוט.
קרובת משפחתו דפנה לובל כתבה בפוסט קורע לב: "בפוסט כואב עד דמעות כתבה דפנה: "אני מזמינה אתכם לעזוב לרגע הכל ולהסתכל לאלרועי בעיניים. הילד הזה, האור הגדול הזה היה מורה חיים למשפחתו ולסובבים אותו. חכם, מתוחכם, אמפטי, מבריק, חייכן, מנומס, פעלתן, שובב ומכבד, אוהב ומחבק". זה כל כך מעציב אותי שילד כזה לא יכול לשאת יותר את הכאב ופשוט מחליט לוותר על החיים. כי אני יודעת מה זה להרגיש בגיל 13 שחרב עליך עולמך. שאתה לא יכול יותר לשאת את הכאב. אני יודעת מה זה בדידות חברתית, או כשלועגים לך
לקום בבוקר עם כאבי בטן מרוב פחד, להתדרדר בלימודים,לפתח רגשי נחיתות וחרדות. אלו טראומות עמוקות לכל החיים. יש עוד מה להוסיף? מצידי שינקטו בגישות קיצוניות (חוקיות) או יצירתיות כדי לעצור את זה . כן לדעתי זה אפשרי. כל אחד מאתנו הוא כמו לפיד אנרגיה שמשפיע על הסביבה והמרחב (מי שזה נשמע לו רוחני מידי מוזמן לקפוץ לי) . אם הייתי חברת מועצת עיר, או חברת כנסת הייתי מגיעה אישית לבתים של הנערים המתעללים וגורמת להם בצורה חוקית אבל קשוחה להצטער *מאוד* על מה שעשו.
אבל אני לא. עדיין.
מה שמוציא אותי מדעתי זה איפה משרד החינוך , משרד הרווחה, עיריית רעננה ששם להבנתי הוא מתגורר? האם יש תכנית פעולה למקרים כאלו, לילדים שעוברים חרם מייסר או רק כיסויי תחת ששולפים אותם כדי להצדיק את ההירדמות בשמירה? ומנהל.ת בית הספר של אלרועי, מורים, איפה אתם , אתם פה? פה לא פה פה פה. מי שלא תהיו, אתם אפסים, זה מה שאתם. זה לא יכול להיות שאף אחד לא ידע מזה, לא יטפל, לא יהיה במודעות מינימלית למה שקורה בכיתה שלו, בבית ספר, בעיר.
כשכתבתי על כך בעמוד הפייסבוק שלי הופתעתי מהתגובות הסוערות, קודם כל על זה שבכלל רבים לא ידעו מהמקרה. אז כנראה שזה גם לא היה מספיק במהדורות החדשות אם בכלל או בעמודי העיתונים. כשעשיתי חיפוש באינטרנט חוץ ממיי נט פתח תקווה שמוזכר לעיל, מצאתי את המידע במעט מאוד אתרים אזוטרים.
חטפתי ביקורת עדינה על כך שאני לא מביעה דעתי מספיק או שלא ברור אם אני בעד או נגד המהפיכה המשפטית, שזה הנושא החם בימים אלו. לא ידעתי כל כך להגיד לאנשים למה לא בא לי לדבר על זה. למה אני לא מרגישה שבוער לי לבטא את מילותיי החשובות ובוא, בדרך כלל לא ממש אכפת לנו מה ההוא אומר או ההיא חושבת. ואם אכפת לנו אנחנו נגרר לוויכוח עז שלא יוביל לשום דבר חוץ מתסכול ועוד אי הסכמה ופערים ותחושות קשות. אז ל-מה? ויכוחים רק מחזקים את הדעה של הצד השני. ולא תורמים דבר.
אחרי שקראתי את המקרה של אלרועי בן שבת שבילה את פורים עם חרם קשה, הבנתי למה המהפכה המשפטית לא דוקרת לי בבטן כמו זה. בתמונה הזו אתם יכולים לראות את שנות חייו של אלרועי. זה פשוט לא יאמן. כל כך צעיר. רק נולד ב-2010.
כי אני מאמינה שהבעיות האמיתיות של החברה כל הזמן, ואני לא אומרת שהמהפכה היא לא בעיה, הן מה שמלווה אותנו כל השנים ומה שילדים סופגים מילדותם לאורך כל הדרך. ילד שסופג חרם או התעללות חברתית (או כל אחת אחרת כמובן) ימשיך לסבול לאורך כל חייו. זה יחזור לו בחלומות, זה יפגיש אותו במקומות עבודה, ביחסים, באמת צריך להסביר את הצריבות בנפש, הכאב והסבל שנטמעים בגוף במקרים כאלו? זה כאילו שהדבר היחיד שעוזר אחר כך אולי קצת להשתחרר מזה הם טיפולים או שיטות רוחניות ופסיכולוגיות שונות ואתה תצטרך לעבוד עוד ועוד כדי לרפא את הכאב
כנראה שהמוסדות או אלו שאמורים להפעיל את כל הכוח האפשרי לא עושים מספיק, אז טוב שלפחות יש לנו את עמותת ער"ן המעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית, מצילה חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי לכל מצוקה נפשית. לקבלת סיוע נפשי, חייגו 1201 או פנו לאתר ער"ן בצ'אט, וואטסאפ, פורום, מייל או מסרונים.
יהי זכרו ברוך.
רציתי גם להוסיף כמה תגובות שכתבו לי על כך בפייסבוק:
עוזי דג'יבלי: "מצמרר!!!!
אני זוכר את עצמי כנער בבית הספר תיכון
אלוהים עדי כמה סבלתי מהקנטות , מהשמצות , מהצקות , וכן גם מביזוי….
אני לא אשכח את אותם ימים שהייתי חוזר מביה"ס סוגר את עצמי בחדר …ובוכה
שואל את עצמי…למה? דווקא אני? מה יש לאחרים שאין לי?
לימים כשבגרתי עטתי על עצמי חליפת הגנה שאם הזמן מסתבר היא נשחקה והוכיחה לי שהגיל הוא לא פיקציה ומה שלא מטופל בילדות מתעצם בנערות ופוגע בך גם בבגרות.
ישנם לא מעט בני נוער שעוברים השפלה מצד חברה אגוצנטרית מסוגרת שמבדלת את ה"שונים" שבה ולכן עושה הכל לפלוט אל מחוץ לחברה הלכאורה נורמטיבית את אותם בני נוער.
הלב עם המשפחה שאבדה את יקירה רק בגלל רצונו להיות בחברה שהוא חלק ממנה..
אני זוכר את עצמי כנער בבית הספר תיכון
אלוהים עדי כמה סבלתי מהקנטות , מהשמצות , מהצקות , וכן גם מביזוי….
אני לא אשכח את אותם ימים שהייתי חוזר מביה"ס סוגר את עצמי בחדר …ובוכה
שואל את עצמי…למה? דווקא אני? מה יש לאחרים שאין לי?
לימים כשבגרתי עטתי על עצמי חליפת הגנה שאם הזמן מסתבר היא נשחקה והוכיחה לי שהגיל הוא לא פיקציה ומה שלא מטופל בילדות מתעצם בנערות ופוגע בך גם בבגרות.
ישנם לא מעט בני נוער שעוברים השפלה מצד חברה אגוצנטרית מסוגרת שמבדלת את ה"שונים" שבה ולכן עושה הכל לפלוט אל מחוץ לחברה הלכאורה נורמטיבית את אותם בני נוער.
הלב עם המשפחה שאבדה את יקירה רק בגלל רצונו להיות בחברה שהוא חלק ממנה..
איריס פורטוגלי: "נראה שהתרגלנו כחברה, עם דפקה רצינית ושריטה עמוקה שלעולם לא תגליד, להגיד/ לחשוב/ לצייץ/ לכתוב "כמה עצוב" או "נורא ואיום" ולהמשיך הלאה. עד העצב הבא. אני כבר לא מדברת בכלל על ההתעלמות והעלמת העין של "ראשינו" או מנהיגינו, כי הם עסוקים רק בלנשק את עצמם מול המראה ו/או לטפוח לעצמם על השכם במחשבה "אני הגדול מכולם" והעם מעניין להם ת'תחת (לא באמת). הלאה, צריך ללכת הלאה, ככה הורגלנו פה לחשוב. זה טרגי ברמות קשות. אסור להגיע למצבים האלימים והמזעזעים האלה בכלל, אבל מאז הומצא הטלפון הנייד, מאז החלו הרשתות החברתיות לנהל את חיינו ולשלוט במוחנו = הפכנו כבויים. אדישים. חלולים. אלימים. ההורים לא רואים ולא שומעים. קבורים בניידים שלהם. עסוקים בעבודה. במרוץ להצליח, להרוויח. אני בוכה כל יום על החברה שהפכנו. אין עתיד"".
נטליה: ":הורים של אותם "ילדים" צריכים לשבת בכלא. הם חינכו רוצחים.
הבעיה שבמדינה בה עבריני מין משוחררים כאילו כלום, אין תקוה שמישהו ישאל באחריות גם במקרה הזה."
2 תגובות
מבחינתי האשם לא חשוב פה, זה מקרה כל כך עצוב וקורע לב. צריך רק ללמד ולדאוג ולשים לב לכולם. גם אם לא רואים באמת סתם לשאול ילד מה שלומו, להגיד שאנחנו פה בכל מצב ושאיכפת לנו ממנו.
אם מישהו שקשה לו קורא את זה בבקשה תאמין שיש תקווה תמיד, גם אם לא נראה. תמיד יש מישהו שאיכפת לו ממך, גם אם אתה לא מכיר אותו. תאמין לי אני יודעת כמה זה קשה אבל תאחז בחיים כי הם כל כך יקרים עד כמה שהם קשים😢❤
המחנכים אשמים מערכת שלא מלמדת בשביל מה חיים ומהם המטרות החשיבות לעשות טוב למישהו אחר. להיטיב את עצמנו ולהטיב לאחרים לעשות עולם טוב יותר. לפי מסורת ישראל יש חשיבות לכל רגע בחיים ויש קדושת החיים ובמקום זה יש עולם של איך אני נראה וחיצוניות וזה כל כך חבל