הטור של בן: יום השואה שלי, בן עצב לשמחה

בערב יום השואה עבדתי בסביבת כפר סבא. באחד הקווים שבו עבדתי עבר את בית העלמין ששם קבורים סבי וסבתי מצד אבא שלי צ'רלי , הם אברהם ולובה דולינקו.
בכל פעם שאני. מבקר אצלם, שזה בתדירות נמוכה, אני מתחיל להזיל דמעות בכי. כסבי נפטר הייתי בן 7 וכשסבתי נפטרה הייתי בן 9. זכיתי להכיר אותם לא מספיק. אם הזמן הבנתי שעליי לחקור עוד עליהם.

היה חשוב לסבתי שיחוקקו "ניצולי שואה" בין המצבות. בשבילה זה היה הנצחה לבני משפחתם וכן להראות שהם גם ניצלו את התופת ולא ויתרו בחיים. גיבורים קלאסיים של יום השואה.

עד למותה, שנתיים לאחר שסבי נפטר, אבי ואני יחד איתה היינו מבקרים את סבי בבית הקברות. אז היו פחות מצבות מאשר היום שעד כה פתחו עוד בית קברות.

באחד הטורים הראשונים בבלוג זה כתבתי על מודעת חיפוש קרובים שסבתי פרסמה לגבי מציאת אחד האחים שלה. עד לכתיבת השורות האלו טרם ידוע על גורלו. יש סבירות קטנה שהוא לא ניצל אבל תמיד צריכים להיות אופטימיים.

לקראת סוף שירות הצבאי שלי נסעתי לבקר אותם בבית הקברות. הצדעתי מעל הקבר של סבי. הוא היה חייל בצבא הפולני, הצבא האדום וההגנה. היה לי חשוב להגיע כדי שארגיע בנוח כממשיך של השירות.

סיפרתי להם על אחי ואחותי, שהם נכדם ונכדתם, ומשפחותיהם. היה לי חשוב מאוד לספר עליהם. אני בטוח שסבי וסבתי היו גאים באחי ואחותי שהביאו דור המשך.
שנה לפני שסבתי נפטרה בשנת 2000, ציינתי ציור שבו נראה רכבת מעל פסים ואמרתי לה שאבקר אותה ברגע שיסיימו לבנות את הרכבת. שנה לאחר מכן היא נפטרה. באופן עירוני, הם קבורים מול תחנת הרכבת.

ביום שבת אחד נסעתי עם אבי, אחי וגיסי לקחת דברים מהדירה שבו התגוררו סבי וסבתא ולאחר מות הוא הפך להיות מושכר. הדייר לא רצה את הדברים הישנים.

באחד הפינות בדירה מצא אבא שלי תיק ובתוכן סרטי פילם שצילם לפני כחמישה עשורים עוד בתקופתו באוסטרליה. הוא סיפר שנהג לצלם כל ביקור באוסטרליה וכן את ביקור הוריו בישראל.

הבנו שעלינו לשחזר את הסרטים לפני שזה יהיה מאוחר. כמה חודשים חיפשנו אנשים שיודעים לעשות זאת. עם הזמן זה נשכח עד ביום ההולדת ה-75 לאבי.

לפני שבוע, חגגנו אחי, אחותי, אימא שלי, האחיינים והאחייניות שלי את יום ההולדת של אבי. האמת, כמעט בכל שנה אנחנו עושים ארוחה של ילידי מזל דגים: אחי, אני ואבי. המסורת שהתחילה עוד בתקופה שסבי וסבתי היו בחיים.

לפני שהוגשו המנות העיקריות, אחי ואחותי אמרו לאבא שלנו שיש להם שתי הפתעות. האחד שהם הצליחו למצוא מישהו שישחזר את הסרטים הישנים והשני – טיול שורשים לאוסטרליה עם אבי יחד איתם ואולי עם אימא שלי.

אבא שלי התרגש לשמוע על ההפתעות. אחי שלף מהתיק מחשב נייד, הכניס את הדיסק און קי ששם קובצו כל הסרטים ששוחזרו והקליק על אחד מהם.

בסרט נראו חניכים של השומר הצעיר שאבי השתייך. סבי וסבתי יחד עם אחותה של סבתי עם בתה ובנה היו שם. האוכל שהוכן על ידי סבתי הונח על שולחנות. כולם היו שם במטרה להפתיע את אבא שלי ביום הולדת שלו.

שם אבי חשב שהגיע לפגישה של הקן. הוא הופתע לראות את כולם. הוא חייך וחיבק כל המוזמנים כולל הוריו. בסרט ניתן לראות את סגנונות הלבוש, התסרוקות והריקודים. מה שהיה חסר לשמוע את המוזיקה ואת האנשים. מי שיודע איך היה שנת 1969 בוודאי ישער את סגנון המוזיקה.

אבי זיהה מיד מי המוזמנים לצד בני משפחתו. לצפות בו בזמן הצפייה בסרט זה ריגש אותי. הוא נראה שם שונה מהיום. יש שאמרו שאני דומה לו. לראות אותו כשהוא בן 21 ולחשוב שאני שם. זה הזכיר לי את סצנה בסרט הראשון "בחזרה לעתיד" בו מרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס) פוגש את הוריו לראשונה כשהיו צעירים. שם הוא מגלה איך הם הכירו.

בזמן הצפייה של הסרט חשבתי אילו סבי וסבתי היו בחיים וזכו לראות את הסרט שוב. אמנם הייתי צעיר כשהם נפטרו, אך יש לי זיכרונות יחד איתם.

שאר הסרטים היו ביקורים בבאר שבע ששם התגורר בן דוד של סבי, ביקור בקיבוץ יזרעאל שהתגורר אבי לאחר שהיה באוסטרליה במשך 25 שנה, בירושלים, שיט על אגם במלבורן ועוד כל מיני סרטים עם אנשים.

בכל עצב יש שמחה, זה לא קלישאה. אלא תחושות של יום השואה. אפשר תמיד לקוות לתקווה אחרי אסון. סבי וסבתי עברו אובדן משפחתי אך לא ויתרו בחיים. אפשר תמיד לראות את החיובי בכל תקופה. סבתי, ששכלה בן ואיבדה בעל בשואה, לא שילבה ידיים וויתרה. היא הבינה, כמו סבי, שהחיים ממשיכים הלאה.