הטור של בן: לפני שעובדים נשארים בבית, הקורונה שיבשה הכל

סוף-סוף מצאתי עבודה. משהו נחמד. לבדוק אם האוטובוסים תקינים מבפנים ומבחוץ. בנוסף לבדוק את רמת השירות של הנהג.

מצאתי את העבודה במקרה. מישהי שלחה לי הודעה ואמרה לי שזה מתאים לי. עבודה לפי הספר. רק צריך לעשות את המשימות באמצעות רשימה של המשימות.

הגעתי למשרדי החברה שזכתה במכרז לחמש שנים הקרובות. שם הסבירו לנו על העבודה עצמה. בהמשך עשינו סימולציות בתחנה מרכזית שהוצבנו. סיירנו בין הרציפים וראינו על זמן אמת את מתן השירות. סיירו בכמה שניות בתוך האוטובוסים ומדי פעם ראינו חריגות.

מטרת העבודה היא לדווח למשרד התחבורה שהשירות של כל קו אוטובוס תקין. גם כן לבדוק האם התחנה היא תחנה שתואמת למספר התחנה שקיימת ומוכרת במשרד התחבורה. במידה שלא אז משרד התחבורה צריכה לדאוג שהכל יהיה תקין.

חברה זה העיקר שהחברה על התקנים הרצויים. משרד התחבורה תיטפל בכל זה. עלינו רק לוודא שהכל תקין.

החבר'ה בהדרכה מאוד נחמדים. קיבוץ גלויות של עדות ומגזרים. היו שם דרוזים, נוצרים, מוסלמים, יהודים ואחרים. השילוב בעבודה עם אנשים מכל מיני סוגים מראה את ייחודה המיוחד של החברה הישראלית גם אם יש ביקורת מדי פעם. נכון, בכל חברה יש את האנשים שלא ראויים לה. אבל היופי הוא השיתוף פעולה ולא רק להרוויח כסף.

זה חשוב מאוד שיהיו אנשים שיעשו את העבודה עבור מטרה שהיא השירות. הם העיניים של האזרח עצמו.

לא פעם אחת צצו בעיות של שירות. אנחנו אמנם מדינה קטנה אבל עם הרבה צרות. כשמסתובבים למשל בתל אביב ניתן לראות אוטובוסים חולפים בתחנות או עוצרים רק להוריד נוסעים בגלל עומס הנוסעים. לכן חשוב למשרד התחבורה לדעת אילו קווי אוטובוסים צריכים תגבור.

נזכרתי בפרק של "האזרח גואטה" (כאן 11) של יגאל גואטה שעסקה על תעשיית הרכב הפרטי לחברות האוטובוסים. בין השאר גואטה התייחס לאיחורים הרבים של חברות האוטובוסים ובראשונה היא של מטרופולין הפועלת באיזור השרון ובאר שבע. הבעיה המרכזית שמצא גואטה היא האיחורים של קווי האוטובוסים של מטרופולין. הוא הביא דוגמה של אזרח פשוט שגר בהוד השרון ועליו להגיע למקום עבודתו בתל אביב. בדרך כלל לוקח נסיעה ברכב פרטי כעשרים דקות. לכן, האזרח צריך לחשב מחדש ולצאת שעה לפני מועד האוטובוס שיגיע למקום עבודתו.

מטרופולין נחשבת לחברת אוטובוס בעייתית. בנוסף לאוטובוס שלה היא גם חוכרת אוטובוסים של תיירים. נהגיה לא יודעים את השירות והמסלול. פעם יצא לי לעלות לאוטובוס שהוחכר במטרופולין. התפעלתי שנסעתי בחינם. לא היו שם ברקוד שמיועד למי שמשלם דרך טלפון הנייד וגם הקופה הקטנה עם הכסף. הנהג לא ידע את התחנות שעליו לרדת. מזל שהיה לי מוביט. כל הנסיעה הוא הביט בנייד שלו שהונח בין הרגליים שלו. הצצתי וראיתי שזה למעשה ג'יפיאס של חברת מטרופולין. הנהג התנצל לנוסעים כל פעם שאיחר את התחנה לפני או אחרי בטענה שהוא חדש בקו זה. הם לא אמרו כלום כנראה שהיו רגילים לזה.

גם כן נתקלתי לא פעם אחד בתופעה ששוכחים להודיע לציבור שקו ספציפי עבר למקום אחר. באחד הלילות הקרים שהיו בתל אביב, ראיתי מישהו שחיכה זמן רב בתחנה. שאלתי אותו על איזה קו הוא מחכה. הוא ענה של מטרופולין. הוא ניסה לברר מה עם האוטובוס. בהתחלה הם אמרו שהוא מגיע. אחרי כמה דקות הוא שוב התקשר והפעם הם אמרו ששכחו להודיע לו שהקו שונה. למזל שהיה אוטובוס של חברה אחרת שהגיעה בזמן.

בטור הראשון בפלנטע כתבתי כיצד הקורונה שינתה את חיינו. במשך שנתיים וחצי הצלחתי לא להידבק. כמה ימים לפני תחילת העבודה חליתי בקורונה. זה התחיל בחום. מדי שעה התעוררתי מזיע. בבוקר של מוצ"ש הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. בדרך כלל אני בריא. אבל באותו יום הרגשתי חולשה. מיד עשיתי בדיקת אנטיגן שהראה תוצאה חיובי. גם ה-PCR היה חיובי. נכון לעכשיו יש לי כאבי גרון, ראש, אוזניים, שרירים, נזלת והשתעלות.

איך זה קשור לעבודה החדשה?

פשוט זה שהיו לי את התוכניות לעבודה. למרות הציפיות שהיו לי לעבודה החדשה תמיד יש זמן לנוח.

במשך היומיים הראשונים למחלה חששתי שלא אמשיך לכתוב. שכבתי יום וחצי במיטה. היו לי מחשבות על מה לכתוב.

אזרתי אומץ והמשכתי לכתוב. וטוב שכך.