העלייה החדה בכמות הפניות בשנים האחרונות, האם היא בכלל נובעת מיותר מקרים של הטרדה מינית. מדוע הזמן הממוצע ממקרה הפגיעה ועד הדיווח עומד על לא פחות מ-4 שנים, כיצד בכל זאת ילדים יכולים להיזהר ועוד נתונים ומידע.
ראיון עם עתליה שיינפלד, מנכלי"ת מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית חיפה והצפון משקף את תמונת המצב בנושא שחשוב להציף אותו בכל הזדמנות.
המרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית פועל בשלושה מישורים מרכזיים: סיוע, חינוך והסברה ואקטיביזם, הוא כולל 9 מרכזי סיוע בכל הארץ, לכל המגזרים. המרכז החיפאי משרת את האוכלוסייה הפזורה מחדרה ועד הגליל המערבי כולל אזור חיפה והעמקים.
קצת נתונים נכונים לשנת 2018 : 1 מכל 5 ילדים נפגע מינית בילדותו (בנים ובנות בצורה שווה), 63% מהפגיעות התרחשו בגיל הילדות, 4900 שיחות התקבלו לקו הסיוע בסך הכל, 1,500 נפגעות ונפגעים ומשפחות קיבלו תמיכה וייעוץ, רק 17% התקשרו בתוך פחות מחודש מזמן האירוע. 90% מהתיקים בישראל בעבירות מין נסגרים במהלך הדרך. רק 12% מהפגיעות שדווחו למרכז הסיוע, הוגשה תלונה למשטרה.
עתליה שיינפלד, חיפאית בת 33 מגיעה בהשכלתה מתחום האנתרופולוגיה וצברה ניסיון רחב בניהול מערכות חינוך, בחינוך בלתי פורמלי ובתחום נוער בסיכון.
לדברי שיינפלד, המרכז מעניק סיוע לנפגעות, נפגעים וקרוביהם כשעיקר הפניות מגיעות בדרך אנונימית דרך קווי חירום של המרכז בטלפון ובווטסאפ. 50% מהפניות הן של נפגעים ונפגעות בעצמן וה-50% הנותרים הם של מי שמתמודדים עם פגיעה שלא שלהם. למשל אנשי חינוך, מטפלים, הורים' כשהשיחה היא אנונימית. קו הסיוע פועל 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע כשיחות של מתן סיוע רגשי, מתן אינפורמציה ומידע האם למשל כדאי להגיש תלונה במשטרה במקרה של פגיעה, זכויות שמגיעות לנפגע, דרכי טיפול והפניה למרכזי טיפול ומסגרות שיכולות לעזור כולל ליווי למשל לבתי משפט. שיינפלד מפתיעה באמרה כי מיעוט פניות מתקבלות סמוך לאירוע האלים. הזמן ממוצע העובר מאז הפגיעה ועד הפניה למרכז הוא של 4 שנים.
– 4 שנים זה נשמע המון זמן
"ברוב המקרים פגיעה מינית מתרחשת בתוך הקשר של מערכת יחסים ומאוד מאוד פוחדים לעשות משהו ביחס לזה. יש אצל הפונה תחושות של פחד, בלבול, וגם אשמה, חשש ששאלות שאני שואל את עצמי גם אחרים ישאלו אותי. הרבה פעמים אנשים מתקשרים ואחרי זמן מה מפתחים את סיפור הפגיעה כשהם רואים שהם במקום בטוח לשתף. אנחנו מסייעים במה שאפשר לפעמים סיוע רגשי לפעמים מתן מידע, לפעמים פגישה, אנחנו גם מלוות זה אומר שאם מישהי נפגעה ורוצה ללכת לבית החולים. אנחנו מלוות נפגעים לבתי משפט להגשת תלונה אפילו לביטוח לאומי למיצוי זכויות, כל זה 24/7 ללא כל עלות בכל ימות השנה".
פגיעות במערכות יחסים נעשות לא רק במסגרת של זוגיות אלא בתוך המשפחה בכלל, ברוב המקרים בסביבה מוכרת כשהפוגע יכול להיות אבא, דוד או שכן קרוב. שנים אחר כך יש גם את ההבנה של מה שקרה כפגיעה מינית או משהו שאפשר לבקש עזרה אליו ובהרבה מקרים גם עולה אצל הנפגע איזשהוא אומץ להגיד 'כן, אני נפגעתי ואני מבקש עזרה'. לצערנו לכל נפגע.ת יש סיפורים שמספרים את חשיפת הסוד שלהם פגעה בהם והם קיבלו תגובות לא מתאימות, היו מגיבים שלא האמינו להם או צידדו בצד של הפוגע".
– בעקבות תנועת metoo# אתם מרגישים שיש יותר פניות ?
"בהחלט. זה לא אומר שיש יותר פגיעות אלא שיותר אנשים מרגישים בנוח לדבר ולבקש עזרה. עליה בפניות אצלנו זה דבר חיובי. אנחנו מקבלות פניות מכל המגזרים, כל מעמד סוציו אקונומי או דת. יש מגזרים שיש להם מה שנקרא תת דיווח: אנחנו יודעות שגברים מתקשרים ממש מעט למרות שעד גיל 12 תקיפה מינית בבנים ובנות זהה. לגברים הרבה יותר קשה באופן כללי להראות פגיעות ולבקש עזרה, ברוב המוחלט של המקרים גבר פגע בהם והם יכולים לחשוב 'מה זה אומר עלי, מה הוא ראה בי או זיהה בי', לילדים אין את הכוח או ההבנה להתנגד ואז רגשות האשם שלהם יותר גדולים כי הם מאמינים ששיתפו פעולה לכאורה עם גבר שעשה בהם מעשים מיניים.
"בחברות סגורות יותר גם רואים תת דיווח, סטטיסטית המקרים הם באותו היקף אבל הכתמה של דבר כזה או חשיפה של סוד משפיעה על החיים באופן יותר רציני. אם אני חיה בקיבוץ ומתלוננת על מישהו מהקיבוץ אני לא יכולה להיעלם כי זה או אני או הוא. כולם יבחרו צד ואין את האנונימיות. בחברה החרדית זה אולי יפגע בסיכויי השידוך. הסטיגמה יותר קשה מתמודדים ונושאים אותה הרבה יותר שנים".
– אז יש שינוי בשנים האחרונות?
"מצד אחד הנושא של פגיעות מיניות עלה לכותרות מה שמאפשר להרבה אנשים להבין שהם נפגעים מיניים ובנוסף מאפשרת לפנות לעזרה, "כי אם אני רואה שנשים בהוליווד יוצאות החוצה עם הפגיעה שלהן, או שחברה שלי כתבה פוסט בפייסבוק שקשור לחוויה של תקיפה מינית, זה נותן לי את האומץ לדבר. יש יותר מודעות וזה גם פועל במישור של נוער שיותר נזהר, אפילו ממקום של פחד שיתלוננו עלי. נוער שחושב איך מתנהגים ושואל את עצמו שאלות. גם במקומות עבודה מנהלים לוקחים את הנושא יותר ברצינות, דברים או אימרות שנחשבו לבדיחות נהיו כבר לא לגיטימיים, מצד שני אנחנו רואות את מה שנקרא backlash, תגובות נגד לשינוי. אנשים שמרגישים מאוימים מהשינוי, דברים שפעם היו מותרים הפכו עכשיו לאסורים למשל נתקלו במנהל שאמר לנו שהוא לא מעסיק נשים כי הוא לא רוצה להסתכן בזה שמישהי תתלונן עליו, הוא לקח את זה לקיצוניות. מצד שני רואים גברים שמתחילים להתלונן כי גם גברים מוטרדים מינית במקומות העבודה שלהם.
"עוד משהו שרואים זה נוער שמאוד מאוד מבולבל. מבין שאיך שפעם היה נהוג להתחיל עם בנות זה כבר אולי פחות מתאים למשל לשלוח תמונה מינית או לחזר בצורה מאוד מאוד אגרסיבית. אנחנו גם מעבירות סדנאות למניעת אלימות מינית בהמון בתי ספר ובמסגרות של בתים חמים כשהמטרה היא לברר יחד מה זה כן מיניות שהיא נעימה, בריאה והדדית, איך זה מרגיש כשזה טוב ואיך זה כשזה לא טוב, כשיש אלמנט של פגיעה, כוחנות, דחיה או אלימות ולהקנות את האחריות על הצד השני, לברר שיש שם הסכמה חופשית, שאפשר להגיד כן או לא בצורה שווה ושהצד השני ירגיש בנוח. הרבה פגיעות אצל בני נוער נובעות מכך שבנים צריכים כמה שיותר לעשות ובנות מנסות להדוף את זה ואז אין קשב למה ששני הצדדים רוצים".
– בהקשר לפגיעה או תקיפה מינית, ממה צריך או אפשר להיזהר ?
"אנחנו מלמדים את הילדים להיזהר מזרים, ללא ללכת במקומות חשוכים ולהימנע מאנשים שנראים לנו מסוכנים, אבל בפועל אם רוצים להגן על ילדים מפגיעה מינית הדבר הנכון זה ללמד אותם על גבולות של מגע, להביע מה נעים להם או לא. לספר אם מישהו עושה להם משהו לא נעים ולהפחית את תחושת האשמה כי ברוב המוחלט של המקרים מי שפוגע בהם זה אדם קרוב שאמור להגן עליהם וגם כזה שההורים לא חושדים בו ושאין להם סיבה לחשוד בו. אותו דבר גם לגבי מניעה. אנחנו עושות הרבה פעילות חינוכית של מניעה של פגיעות מיניות גם בבני נוער וגם במקומות עבודה וארגונים.
