נסיעה בטוחה עם מונינה: מונית לנשים ונערות

"יום אחד נכנס אלי למונית עורך דין", נזכרת נינה מזרחי, "מזג האוויר היה חם אז שאלתי אותו אם הוא רוצה שאדליק מזגן והוא הסתכל עלי ואמר 'חם לך? תתפשטי' אמרתי לו שאם הוא רוצה להמשיך את הנסיעה, שירגיע".

לא פעם נכנס מישהו שאמר 'אה, איזה יופי, עכשיו אפשר גם להטריד את הנהגות'. מלא שולחים אותי הביתה לעשות כביסה או שהם בשוק מזה שאני יכולה לחנות. או שיש בכלל מונית לנשים, הכביש הוא מאוד אלים".

• זה מפחיד אותך ?

  "הכביש? לא. אבל בגלל זה הביטוחים יקרים לנו, ההוצאות במונית הם בלתי בלתי נתפסות, את רק מתחילה את החודש ב-4000 שקל מינוס ביטוחים של 12,000-15,000 שקלים. אבל אני מאוד אוהבת את המפגש בתוך המונית ואוהבת אנשים. יש מיתוס כזה שנהגי מוניות אוהבים לדבר, אז לא, אצלי זה ההפך ממש. יש כאלו שאני מכירה את ההיסטוריה והמשפחה שלהם שמדברים על הכאבים שלהם".

ברוך הבא למונית 'מונינה', שירות ההסעות של נינה מזרחי לנשים ונערות (בעיקר) כשהמטרה היא להעניק להן מרחב בטוח ונעים. בלי הצקות, הערות או הטרדות מיניות שיכולות להתרחש במוניות 'רגילות'. הכי נכון לתקופה הזו, שבה אנחנו כבר לא מבינות מה קורה סביבנו, תקופה שבה כל כך הרבה נשים חוות הטרדות מיניות, ואני כבר לא רוצה לדבר על מקרי הרצח שקרו כאן בשנה האחרונה.

מונית לנשים

עיגולים ורודים ולוגו חביב מעטרים את דפנות המונית. מזרחי פותחת את הדלת בחיוך חם, מציעה סוכריה ("אצלי תמיד יש משהו מתוק, לפעמים עוגיות או מאפים כדי שיהיה טעים ונעים"). היא מתיישבת על כרית מושב, מאחורי גבה כדור ספוג רך, שלפעמים יעבור למושב האחורי, לילדים משועממים או נמרצים. היא אוחזת בהגה בעל הכיסוי הורוד בחלקו. הנסיעה עוברת בנינוחות ונעימות, כך שמבחינתי אפשר להמשיך עכשיו גם עד לים המלח. כן, התחושה אחרת כשהנהגת היא אישה.
"הפנטזיה היא שהמונית תשרת רק נשים אבל צריך להתפרנס", היא מודה. מזרחי לא תאסוף גברים באקראי אבל כן אם יזמינו נסיעה, רוב העבודה מתבצעת בהזמנה מראש והיא נוסעת בכל רחבי הארץ. גם מסייעת לאמהות בכך שהיא מוציאה את ילדיהן מהמסגרות, מביאה אותם לחוגים, אחד הלקוחות שלה למשל הוא ילד של רופא בבית חולים כרמל שמסכים שרק מונינה תביא אותו לחוג הכדורסל.

• למה בעצם יש כל כך מעט נהגות מוניות או מונית לנשים אחת בסביבה?

" כי באמת כדי להתפרנס ממונית את צריכה לעבוד 12-14 שעות ואני לא עובדת את כמות השעות הזו כי אני חושבת שזה יהיה לא אחראי מצידי. זו עבודה קשה עם הוצאות גדולות. ולי אין מי שמכבס ומבשל, העבודות האלה נשארות עבורי. רוב נהגי המוניות שאני מכירה חוזרים הביתה לישון, אני לא במקום הזה בתור אישה. ואם יש נהגות אז הן נוסעות על המונית של הבעל. בחיפה יש אולי 3 נהגות, אחת בפנסיה והשניה נוהגת על המונית של בעלה".

מזרחי בת 51, נולדה בחיפה ונשארה כאן כל חייה. ילדותה בואדי סאליב עיצבה את האישיות החברתית אקטיביסטית שלה. "היינו משפחה יחידנית, היה עוני צרוב, ילדות מאתגרת. בעיקר זוכרת שפרצו לנו הרבה הביתה, עניים שפרצו לעניים", היא צוחקת, "גם זוכרת את המאורעות וההפגנות ב-59' , אבל כנראה ששם במקום הלוחמני הזה נדלקו כל נורות העשייה החברתית שלי כי מבחינתי מונינה היא סוג של עשייה חברתית ועוד קודם לכן. עבדתי המון שנים בחינוך הלא פורמלי, הרבה זמן עם נוער בסיכון, עבודה מאוד קשה, נפשית ופיזית. עבדתי בקו חירום לנפגעות אלימות, הדרכתי סדנאות על אונס ונורות אדומות בזוגיות. עזרתי למכורות נקיות, כל אוכלוסיות הקצה".

• מה משך אותך לתחומים אלו דווקא?

" לא חוויות אישיות, פעם הייתה לי פנטזיה להציל את העולם. כשעבדתי עם נוער בסיכון באיזשהו שלב הבנתי שאם אני מצליחה לתת למישהו או מישהי איזשהוא זכרון טוב על עצמו, על החיים או על מישהו שהוא אוהב, זה נכנס לתוך אלבום הזיכרונות הטובים שלו בנשמה. אני מרגישה מחויבת יותר לשכבות המוחלשות של החברה. אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, נשים, הם מרתקים אותי".

בסביבות גיל +20 היא גם התחברה לארגון הפמיניסטי החיפאי 'אשה לאשה'. "אני זוכרת שעבדתי בקו חירום לנשים נפגעות אלימות ובאיזשהו שלב אחרי עוד שיחה, אמרתי שדי, אני לא רוצה להתעסק עם נשים שמקבלות מכות, בואו נטפל במי שמרביץ להן, זה העניין, לטפל בבעיה עצמה. זה מזכיר לי סיפור, רואים מישהי רצה על גדות הנהר ושואלים אותה למה היא רצה כשאנשים טובעים, היא עונה להם שהיא רצה לראות מי זורק אותם לים. בתוך אשה לאשה התחילה התודעה הפמיניסטית מזרחית שלי. להבין מה המשמעות של חלוקת משאבים בחברה, של מי קובע מה ואיך".

היא המשיכה לעבוד במסגרות שונות בתחומים של הטרדות ופגיעות מיניות, נורות אזהרה בזוגיות ומה שנקרא אונס אפור. "אני לא באמת חושבת שגברים רוצים להיות אנסים אבל יש משהו בקודים החברתיים שמאפשרים להם להשתמש בכוח הזה כדי לדכא או כדי להראות בעלות. ריכזתי והייתי שותפה לכל מיני יוזמות חברתיות, למשל הייתי בין מקימי תנועת 'אחותי, לקחתי חלק מאוד פעיל בארגון כנסים פמיניסטים ארציים. אני מאוד מחויבת לקידום נשים מוחלשות, וזה מתקשר גם לעסק של מונית לנשים. הכל קשור להכל".

אחרי חוויה קשה בהוסטל שבו עבדה, כששנתי נערות עשו ניסיונות אובדנות מולה ממש, מזרחי נכנסה לדכאון והרגישה שהיא צריכה הפעם להציל את עצמה, לעשות משהו שפחות ישפיע עליה, "כי באמת יש נערים ונערות שהעוצמה שבה נפגעו כל כך חזקה והצורך שלהם לפגוע בעצמם הוא בלתי נשלט, עד שאני לא בטוחה כמה אפשר לטפל בהם".

ערב אחד, לפני כשנתיים וחצי ישבה עם חברות והחלה שיחה על הטרדות מיניות במונית. מישהי סיפרה שהיא מרגישה כזו אי נוחות כשהיא נכנסת למונית שהיא מיד שמה אוזניות באוזניה, כדי שלא יווצר קשר עם הנהג וכולן סיכמו שהן חוו חוויות אישיות אבל מאוד ציבוריות של חוסר נוחות בעת נסיעה במוניות. מזרחי, שכבר החזיקה אז ברישיון לרכב ציבורי, החליטה שהיא קונה מונית.

• אני בטוחה שיש לך חוויות לשתף מהקורס לרישיון לרכב ציבורי.

  "בגדול כדי להתחיל לנהוג על רכב ציבורי צריך קודם לכן שנתיים רשיון רגיל ואישור מהמשטרה שאין לך עבירות תנועה. את יכולה להוציא רשיון למונית או אוטובוס קטן עד 19 מקומות. יש מבחנים חיצוניים שאת חייבת להצליח בהם, למשל מכונאות רכב שזה אדיוטי לחלוטין כי אם תשאלי אותי היום מה זה תלתל ברכב אין לי מושג. לומדים גם עזרה ראשונה, עוברים בדיקה עם פסיכולוג וצריך לדעת גם אנגלית.

  עכשיו היא רוצה לפתוח עכשיו קורס לרישיון נהיגה ציבורי המיועד לנשים בלבד. הקורס שהוא ייחודי בארץ ויופק על ידי יאהלי השש יפתח בשיתוף עם המרכז הפמיניסטי אשה לאשה ועיריית חיפה, הוא יכלול את כל התכנים הנדרשים דרך משרד העבודה ולתוכו יתווספו גם תכנים ייחודיים ורלוונטיים כמו הגנה עצמית, התנהגות פיננסית וסולידריות נשית. "במהלך השנתיים האלה אני כל הזמן מחפשת אפשרות להגדיל את מונינה שיהיה יותר נהגות ובמהלך השנתיים וחצי לא מצאנו. נהגות המונית שמצאתי זה או כאלה שנשואות לנהגי מוניות ואז הן עובדות על האוטו של הבעל או שלא רוצות לעבוד במונית למרות שיש להן רישיון כי זה מסוכן. הפנטזיה היא חברת הסעות לנשים, שיהיו מוניות שיסתובבו עם הלוגו של מונינה בכל חיפה ומחוץ לה, כך שכל אשה ונערה ידעו שהן יכולות להזמין את מונינה בכל שעה ביום. אנחנו גם רוצות לאפשר לנשים מבוגרות להגדיל הכנסה, לאפשר למשל למי שרוצה לעבוד 2 משמרות בוקר בשבוע או משמרת לילה. יהיה לנו גם שיתוף פעולה עם בית הקהילות בחיפה. אני רוצה שגם יבואו לקורס שורדות זנות ולטרנסיות. שזה יהיה מרחב להגדיל הכנסה לשנים שבאמת יהיו מחויבות לנושא של נשים ובטחון. מרחב בטוח בלי גזענות, בלי אלימות או בדיחות סקסיסטיות. מקום נעים".

• אילו תגובות את מקבלת כשאת אומרת שזו מונית לנשים?

"המון תגובות בסגנון 'איזה מזל שאת קיימת'. אין ספק שלנשים יותר נעים לנסוע עם מונית לנשים. מונינה קמה בגלל הטרדות מיניות ותחושה של חוסר בטחון במונית. אני אוהבת את העבודה במונית זה חלל מאוד אינטימי, זה את, נהג מוזיקה וחלונות סגורים שבתוכו באמת הרבה פעמים נהגים יכולים לפרש אמירות שלך בצורה שלא התכוונת אליה. ויש ויכוחים על מדינה, פוליטיקה. יש הכל. המון סיפורים אישיים. להיות במונית זה לפגוש מישהי שבדיוק נפרדה מבן זוגה והיא בוכה, או מישהי שהיא בדרך לבקר אדם שהיא אוהבת ומאושפז בבית חולים. יש גם רגעים משעממים שאין עבודה או אלו שנכנסים וחושבים שהמונית שלהם, אחד שיושב מאחור ושם את הרגל קדימה".

ובתור מי שכל היום נוהגת ומסתובבת בשטח, היא משוכנעת שעדיף לכם לוותר על התענוג: "אני רואה כל יום לפחות 3-4 תאונות, עדיף לוותר על הרכב הפרטי לגמרי. יש אירועים ציבוריים שאנשים מגיעים אליהם עם רכבים פרטיים ומחפשים שעות חניה, ואני אומרת, תעזבו את האוטו! זה גם זיהום. תסבסדו מוניות, תגדילו תחבורה ציבורית ! בחיפה יש את הכרמלית, מטרונית, אוטובוסים ומוניות, זו עיר יחסית עם המון תחבורה ציבורית. כל נושא המוניות הוא הבן החורג של התחבורה הציבורית. למשל אין לנו מקום שבו נוכל לעצור, ללכת לשירותים ואנחנו נשים, אני לא יכולה לשלוף בכל מקום", היא צוחקת, "אין תחנות או מקומות שאני יכולה לנוח שם או לשתות קפה, אנחנו בכביש ואין שום תפיסה לגבי מרחב מגן למוניות. זה כאילו המרחב הציבורי לא בנוי לנשים, אין לו תשובות והתייחסויות עבורן".