אסי ניסלסון לוריא (36), גדל כבן יחיד וכמעט ללא משפחה. סביו וסבתו מצד אביו נפטרו צעירים ומעולם לא סיפרו על חייהם בשואה ולפניה. כל אחד מהם איבד משפחה גרעינית ומורחבת.
מסע בעקבות תמונה אחת הוביל אותו למסע שורשים, לגלות אלפי קרובים בחמש מדינות וארבע יבשות וכן תגליות היסטוריות חדשות.
בספרו "איתנים -סיפור אהבה" (הוצאת ספרי ניב) הוא מספר את קורות משפחת אביו המסועפת, כולל המחותנים וכל הקורות אותם בשואה– מאות מתושבי ריגה, בהן בת דודה שעברה להולנד (ושרדה!).
על קהילת ריגה סופר פחות. רובה הושמדה תוך חודשים ספורים בשנת 1941 ביער רומבולה.
תוך כדי חקר השורשים ניסלסון לוריא למד להיות תחקירן תקשורת בלימודי עיתונות באייטם, הקים את קהילת יוצאי לטביה וגילה את משפחת אביו של אריק לביא ז"ל (אריק שידע רק את שם משפחתו של אביו ושם פרט אחר) וקרובי משפחה של נחצ'ה היימן ז"ל והפך הלכה למעשה לתחקירן שורשים המקבל פניות מיוצאי עדות שונות.
הוא מצא רשומות של אלפי אנשים לאורך עשרות דורות ובחמש מדינות בארבע יבשות .
את הידע שמצא כתב בשני ספרים. מאז הפך להיות פעיל הקים את קבוצת יהודי לטביה Latvian Jews
בהמשך להצלחתו הוא קיבל פניות ובנה עצי משפחה, ולפי הצורך גם כתב את סיפורן.
באירוע השקת הספר בבית הסופר בתל אביב הוא סיפר איך מבן יחיד למשפחה קטנה הפך לחלק ממשפחה גדולה בחמש מדינות/ארבע יבשות וכן מצא את שורשי משפחתם של אנשים רבים, בהם אמנים מפורסמים.
וזה מתחיל כך:
"מה עוד אוכל לומר על ספר בן 379 עמודים שזה עתה נולד?
הכל התחיל עבורי בתמונה אחת מסתורית בחג פסח של שנת 2006.
תמונה מבית קברות שחשפה סיפור שלם שאיש מבני משפחתי לא ידע אותו ולא שמע עליו במשך עשרות שנים.
בנעוריי כשכל חבריי עשו עבודות שורשים בבית הספר, החלק של סבי וסבתי מצד אבי היה חסר, לא ידעתי דבר, לא הכרתי אותם כי הם נפטרו בטרם מלאו להם חמישים.
על אימו של אבי, ידעתי רק את מה שאבי ודודתי ידעו, שסבתי נולדה בשנת 1915 וששם אביה היה אלי, הם לא ידעו לא את שם סבתם ולא כמה אחים או אחיות היו לאימם ומה בכלל היה שם הנעורים שלה.
דודתי סיפרה לי שהאישה המבוגרת בתמונה זו סבתה "אבל אין לי מושג איך קראו לה או מה היה שם משפחתה" אמרה לי.
כשהגדלתי את התמונה זיהיתי שם את סבתי וכשהתמקדתי בתצלום המצבה זיהיתי את השם "יוסף אליהו ניסעלסאן".
היה לי ברור באופן אוטומטי שמדובר בקברו של סבא רבא שלי.
פניתי לארכיון בריגה והזמנתי תעודת לידה משנת 1915 של שיינה בת יוסף אליהו ניסלסון, לאחר המתנה של מספר שבועות הגיעה תעודת הלידה וכך גיליתי שסבתי שיינה הייתה בתם של יוסף אליהו ניסלסון וגיטל לבית יואלסון.
שהסבים שלה היו הירש ניסלסון ושלום לייב יואלסון, כי הרי תעודת לידה מכילה מידע שנים רבות כל כך אחורה.
התחלתי לחקור ויצאתי למסע בעקבות המשפחות של סבתי וסבי.
הצלחתי לאתר בני משפחה רבים ברחבי העולם, בניהם גם בני דודים מדרגה ראשונה של סבתי שהאמינו שהיא נספתה בשואה.
בין אותם דודים ובני דודים היו גם בני משפחה שהיו צעירים בני 100+ וסיפרו לי סיפורים שהם שמעו על בני משפחה שחיו לפני 200 שנה. כך למשל שבני משפחת ניסלסון החזיקו בתואר אצולה אותו הביא אב המשפחה משבדיה.
בני משפחת יואלסון המוזכרים בספר היו אנשים יראי שמים, הם חיו במקום קטנטן ליד העיר השנייה בגודלה בלטביה, מקום שנקרא גריבה, משם גם מגיעה משפחת קוק.
זו משפחה שהכתה שורשים רבים בעולם, חלקם גם התפרסמו ובניהם היה גם הקומיקאי אל ג'ולסון הידוע בשמו אסא יואלסון, כשהוא נפטר החשיכו את האורות בברודווי.
כאן בארץ הייתה זו שרה יואלסון שעלתה בשנת 1920 עם הוריה צבי וחוה והם התיישבו בתל אביב.
אביה פתח מסעדת פועלים ברחוב הרצל וקרא לה "מסעדת יבלסון", שרה בחלוף השנים נישאה לדב שרתוק, הלא הוא בן דודו של משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל.
לפני מספר ימים נפטר בגיל 94 יעקב שרת, בנו הבכור של משה שרת אותו גם ראיינתי כשכתבתי את הספר הזה.
ככל שהתקדמתי בכתיבה ובמחקר ראיתי איך אנשים נדדו ומשפחות התפצלו, כך ראיתי שהיו בני משפחה רבים היגרו לאנגליה ולארצות הברית.
גיליתי כיצד כל משפחתה הגרעינית של סבתא רבתא שלי גיטל עזבה לאנגליה בתחילת המאה שעברה, "גיטל נפרדה בדמעות מהוריה ומשני אחיה הקטנים להם הייתה דמות של אם, אימה בסיה גולדה עמדה על הסיפון יחד עם אנשים רבים שהביטו ביקיריהם הנשארים בלטביה, האוניה יצאה והחלה במסעה, גיטל צפתה בדמויות הוריה הולכים ונעלמים ודמעות זלגו מתוך עיניה."
באנגליה ידע מסע המשפחה תלאות רבות, בעיקר כשאחד מאחיה של גיטל עשה את הלא יאומן והמיר את דתו והפך ליהודי נוצרי כהגדרתו.
זו הייתה מכה קשה להוריה אך הבחור הצעיר יוסף יואלסון טאפן כפי שנקרא כעת בקהילתו, קהילת האוונגליסטים לא ויתר, בשנת 1940 הוא זכה להקים "חברה לחלוקת כתבי קודש" בלונדון שבאנגליה.
הוא היה לאדם מוערך מאוד בתנועה האוונגליסטית, נאומו בפני אנשים רבים בסתיו 1939 נחקק באנשים רבים כשהוא דיבר על כך שהוא חוזה את מלחמת העולם השנייה שתגבה קורבנות רבים, אך הוא גם הביע את נבואתו שגרמניה הנאצית בראשותו של היטלר תפסיד ולאחריה תקום מדינה חדשה, מדינת העם היהודי.
הוריה של סבתי, גיטל ויוסף אליהו ניסלסון היו לדמויות שורשיות בריגה, הם הקימו וניהלו בית הלוויות.
בשנת 1915 גיטל הגיעה לעבודתה וראתה זוג שהגיע יחד עם בחורה צעירה לבושה שחורים, שלושתם המתינו לבעלה יוסף אליהו.
כששמעה גיטל ששם המנוח הוא לייב לוריא, נדהמה, הרי הוא היה כל כך צעיר, היא הפשילה את שרוול שמלתה וחשפה בפני השלושה צמיד שהיא עונדת מעשה ידיו של לייב.
אשתו של לייב, רלה, סיפרה לגיטל שבעלה נפטר בפתאומיות מהלב וכי כל מה שמדאיג אותה הוא שהיא נותרה עם חמישה יתומים קטנים.
גיטל הביטה בה בתדהמה, כיצד היא ניהלה את הכל באיפוק.
רלה שוורץ נישאה ללייב לוריא בגיל צעיר מאוד, אנשי ריגה הרימו גבה וכולם אמרו לאימה "איך את נותנת לבחורה ממשפחה מכובדת מריגה להינשא לבחור מעיירה קטנה בליטא?" אבל רלה העקשנית אמרה לכולם שהיא בוחרת בליבה שלה ולא בלב אנשי ריגה.
אבל לייב לוריא שנולד בעיירה בירז' שבליטא הגיע ממשפחה מכובדת מאוד, משפחת לוריא שהיו מצאצאי המהרש"ל, רש"י, הלל הזקן ועד לבית דוד המלך.
רלה לא רק גידלה חמישה ילדים משלה היא גם הייתה דמות של אם לששת אחייניה שהיו ילדיה של אחותה התאומה שרה וברבות הימים גם אימצה בת נוספת שהייתה בתה של בת דודתה.
בנה הבכור, אברהם היה רק בן שמונה כשאביו נפטר, כשבגר מעט החל למרוד בה.
הוא החל ללכת למפגשים של המפלגה הקומוניסטית, באחד המפגשים הייתה פשיטה של השלטונות ואברהם נעצר, רלה שכעסה מאוד על בנה אמרה לו כי היא לא מתכוונת לשחרר אותו ממעצר כל כך מהר, "תשב בתא כמה ימים ותחשוב איך לא לחזור לכאן יותר" אמרה לו לתדהמת כולם.
כשהשתחרר לא חזר על טעותו ובשנת 1923 בהמלצת אימו הלך אברהם למפגש עם מנהיג יהודי חשוב שביקר בריגה, זאב ז'בוטינסקי.
בעת ביקורו והרצאתו בריגה ייסד את תנועת בית"ר ואברהם הלך שבי אחר דבריו של ז'בוטינסקי.
הוא מצא בכך חברים אך בהמשך גם פרנסה שבתור צורף זכה להכין סמלים עבור תנועת בית"ר.
בשנת 1930 פרצה בריגה שערורייה כשגילו על הזוגיות האסורה של הורזי ברנרד, עורך דין צעיר ומצליח לאינה מייקפאר, בת המשפחה הקראית שהחזיקה במפעל טבק.
אנשים רבים החרימו אותם אבל האהבה בין השניים הלכה והתעצמה ורלה שהייתה בת דודה של הוריו של הורזי נזכרה כיצד דיברו נגד הנישואין שלה לבעלה המנוח.
הוריהם קיבלו את דבר אהבתם של ילדיהם אך היו אובדי עצות, מנהיג הקראים דאז ניסה לסייע אך לחץ ההמונים מנע ממנו.
רלה הגיעה בוקר אחד לבית משפחת מייקפאר ולקחה אותם לבניין העירייה, "כאן תינשאו" אמרה להם "והסערה תשכח בסוף" הוסיפה, וכך היה.
הנאצים שלא נגעו בקראים בדרך כלל בזמן מלחמת העולם השנייה רצחו את אינה מייקפאר יחד עם ילדיה והורזי בטענה שהיא הפכה יהודייה.
מלחמת העולם השנייה באה לביטוי פעמים רבות בספרי, אם זה מתגלית של מחתרת יהודית שפעלה בגטו ומצאה מרתף להסתתר בו, בין אם זה מסיפור של משפחה של חסידי אומות עולם שלא זכו להכרה, אבל התלאות של הישרדותה של סבתי מתקופת המלחמה מצמררות, זה למשל מה שהיא מספרת:
"בתי בת החצי שנה ריבה חלתה, הייתי חסרת אונים, היא סבלה מחום גבוה ושלשולים ורופא לא היה ניתן להשיג, מצבה הלך והתדרדר עד שנפחה את נשמתה הקטנה בזרועותיי, לעולם לא אשכח את נשימותיה האחרונות על צווארי, נשארתי כעת עם ילדה בת שש וילדה בת שנתיים.
בעלי כבר היה מגויס לצבא האדום.
אחד השומרים היה אחיה של חברתי הטובה, הוא סיפר לי שאחותו אספה את חפציי האישיים ושומרת עליהם בביתה.
אמרתי לאמא שאנחנו מוכרחים לברוח כל המשפחה אבל תשובתה הייתה "עד שיש לי כאן ילדים ונכדים, אני לא הולכת לאף מקום."
החלטתי שאני אעשה הכל בכדי להציל את כולנו, אחיה של חברתי העביר לי פתק לפגוש אותו בנקודה מסוימת עם רדת החשכה, "תביאי את בתך הקטנה ואחר כך נדאג לשאר המשפחה" אמר לי.
אמא בכתה והתחבקנו ארוכות, היא כל כך פחדה ממה שצפוי לי אבל הבטחתי לה שאני אזהר, היה לה קשה להרפות ממני ולי היה קשה להרפות מבתי בת השש, כל פרידה אפילו שהיא קצרה היא קשה, במיוחד בימים כאלו.
נשקתי על ראשה של בתי בת השש כשכבר נרדמה ולחשתי באוזנה "מחר יבואו לחלץ גם אותך".
לקחתי את בתי בת השנתיים בזרועותיי והתפללתי שהיא לא תתעורר ולא תבכה, כל רעש יכול להביא למותנו.
אחיותיי הביטו בי בדאגה רבה, דמעות ניקוו על פניהם של כולם.
אני ובתי יצאנו לכיוון החופש, החושך קידם את פנינו, ליבי פעם בפראות בעוד ידיי קפואות בזמן שאני מחזיקה בבתי.
הרי בכל רגע חייל נאצי יכול היה להבחין בנו ולירות בכדי להרוג, הרגשתי שאני נתונה לחסדי שמים.
"שיינה" שמעתי לפתע לחישה, "שיינה, לכאן!"
הבטתי לכיוון הקול וזיהיתי את אחיה של חברתי בעודו מסמן לי בידו תוך שהוא מעביר אותנו לצד השני."
הכרויות רבות כתיבת הספר הזה הביא אל חיי, תעלומות רבות שנפתרו, אך הערב אתן במה לשלוש כאלו.
אחת כזו היא 812 חללי מחתרות שנפלו לפני תקומת המדינה.
בין אותם קרובים גיליתי את בן ציון גרדיס וכשהגעתי אל קברו בבית העלמין הצבאי נדהמתי לראות שם חתיכת פלטה קטנה עם שמו.
זה הוליד מאבק מול שיחליפו את קברו למצבה צבאית, מאבק שנמשך יותר משנה ובסופו של דבר צלח ואזכרתו של ה-80 שנה לנופלו הייתה גם לגילויי מצבה.
בדרך הכרתי הרבה אנשים נהדרים שלקחו חלק באזכרה בניהם "ארגון לתת פנים לנופלים" שעוסק בהנצחת חללים, עיתונאים, קצין העיר כפר סבא.
המאבק לא הסתיים כי חשתי שכל חלל זכאי למצבה צבאית ובאדיבותם של יואב לימור וגלית גוטמן הוזמנתי לתכניתם לדבר על כך ולאחר מכך התקבלה במשרד הביטחון ההחלטה להחליף את כל המצבות.
הסיפור השני התרחש לפני חמש שנים פניתי אל שושיק שני, סיפרתי לה על כך שיש לי קבוצת פייסבוק של יהודי לטביה ועל כך שאני חוקר משפחות יהודיות וקראתי בוויקיפדיה שאביו של בעלה המנוח הזמר והשחקן אריק לביא היה מריגה.
את שיוריו של אריק לביא אהבתי לשמוע עוד בתור ילד בגן, דבר שלא היה נפוץ לילדים בגילי אז.
שושיק סיפרה לי כל שהיה ידוע לאריק הוא כי שם משפחתו של אביו היה קיוומן ושהוא היה מריגה, הוא מעולם לא ידע את שמו הפרטי ולא ראה תמונות שלו.
כשהתחלתי לחפש ראיתי שהיו שלוש משפחות קיוומן בריגה אך שתי משפחות נפסלו ישר, רק משפחה אחת התאימה, אחד הבנים זלמן קיוומן התאים להיות אביו של אריק לביא לפי הגיל, הדמיון החיצוני בניהם היה רב.
כשהתמקדתי בחיפוש אחריו מצאתי רישום אירוסין של זלמן קיוומן ואדית האובן משנת 1926, אדית האובן היא אימו של אריק לביא.
כך במלאת 90 שנה להולדתו, נחשפה זהות אביו הביולוגי שהייתה חבויה. זה סיפור על זמר שהיה מאוד מפורסם ונערץ שבתור ילד אהבתי את שיריו וזכיתי להיות זה שגילה את אביו של המסתורי.
אריק תמיד תהה מדוע אביו לא חיפש אחריו והתשובה לכך נמצאה כשאיתרתי את קבר האב שנפטר בשנת 1934 בגיל 30 מזאבת.
סבו וסבתו של אריק נמלו מריגה ונפטרו באוזבקיסטן שם שהו בזמן המלחמה.
דודו ודודתו של אריק חזרו לריגה לאחר המלחמה ולדודו נולד בן אחד, דמיטרי קיוומן שעזב בשנות ה-90 את ריגה ועבר לגרמניה.
הצלחתי לאתר את משפחת קיוומן שבגרמניה ולהפגיש את שושיק ובנותיה יחד עם משפחתו האבודה של אריק.
הסיפור השלישי התרחש לפני כארבע שנים.
לאחר פטירתו של נחום נחצ'ה היימן יצרתי קשר עם בתו סי, שאלתי אותה לגבי משפחתו מריגה אך היא ידעה מעט מאוד על כך, נחצ'ה לא דיבר ולא סיפר דבר, אולי ייתכן ולא היו לו פרטים בעצמו.
התחלתי לחפש ואיתרתי ששני הסבים של נחצ'ה, אשר שמותיהם לא היו ידועים לסי, יצחק מטלין ורפאל היימן נספו בשואה.
בנוסף הצלחתי לאתר בארצות הברית את יעקב פראס, בן דודו של נחצ'ה שכיום בן 90.
הם גדלו יחד בילדותם בריגה ויעקב סיפר שהתייתם מאימו, שהייתה אחות של אביו של נחצ'ה בגיל צעיר.
כשהם ברחו מהנאצים הם לא לקחו איתם דבר וכך הוא לא ראה תמונה של אימו 78 שנה.
כששלחתי להם תמונות שלה הוא נדהם לראות שוב פניה אחרי כל השנים. מאז כל התגליות אני וסי הפכנו חברים טובים, לחלק ממשפחה.
