החזרה לשגרה של הפסטיבלים בסוכות משמחת וגם מעוררת שאלות

בשעה טובה, נקודת אור קטנה היא שקצת מהחיים והאירועים, כולל הפסטיבלים בסוכות חוזרים אלינו. בחגים האלו אנחנו לא נאלצים להעביר חג של חידלון, שעמום ובהייה בנטפליקס.

בשנים עברו אלו הפסטיבלים בסוכות קדמו לתחושת אחרי החגים, שהיא שביזות יום א' מוגדלת שהרי עכשיו לא יהיה לנו חופש עד פסח (אלא אם אתם עובדי מערכת החינוך או נוודים דיגיטלים). היום הפחדים של האנשים מסביבי כוללים בעיקר חרדת בידודים להם או לילדיהם, תו ירוק שרודף אחריהם בחלומות וגם הקטע הזה, של לא בא להם לחלות או למות.

מי בא לסרט?

פסטיבל הסרטים ה-37 נפתח בחיפה בתחילת השבוע כירית פתיחה להגעת הפסטיבלים בסוכות. אחרי שבשנה שעברה הוא התקיים דרך הזום, או הדיגיטל, או משהו כזה. אני אפילו לא זוכרת כי לא חשבתי שזה בכלל רלוונטי לי, לנכוח ככה בפסטיבל. ברור שזו לא הייתה אווירת הפסטיבל שהרגילו בה את החיפאים ואת האורחים. השנה זה חזר כמו שצריך, כמובן עם העול של בדיקת תו ירוק בכניסה. וכן, הם מקפידים על זה. בכל הפסטיבלים בסוכות.

אני נכחתי ביום הראשון, עת הוזמנתי גם לטקס הפתיחה שכלל מתן פרס מפעל חיים למפיק והקולנוען משה אדרי הנרגש, שהביא לנו המון סרטים ישראלים בלתי נשכחים. נראה לי שרק סיפור חייו, מהילדות במרוקו, דרך דימונה ועד הוליווד והיותו בעלים של חברת סרטי יונייטד קינג, גם כן יכול לספק תפאורה לסרט טוב.

אחרי הטקס הוקרן הסרט 'מים שקטים' של הבמאי זוכה האוסקר טום מקארת'י. הדבר הראשון שעולה לי להגיד על הסרט שהוא ארוך, מאוד. 160 דקות. כך שאם אתם הולכים אליו, אל תבואו אפילו רעבים במקצת. מאט דיימון משחק גבר אמריקאי דרומי מסוג 'וויט טראש' שמגיע למרסיי, השונה כל כך ממה שהוא מכיר, כדי להוכיח שבתו שיושבת בכלא בגין רצח שלטענתה לא ביצעה, היא חפה מפשע. הסוף יפתיע אותכם.

הסרט חזק, כבד קצת אבל לא מדכא, מצולם היטב, מצליח לא לייגע למרות שאינו מן הזוהרים, מצחיקים או מרוממי נפש.

ושוב, הוא ארוך אז אולי תנסו להגניב חטיף לאולם, (הו, העצות החצופות שלי).
למחרת ידידי בן דולינקו סיפר לי שהיה בסרט  'סופר קלפים' שביים פול שרדר, מי שהיה התסריטאי של 'נהג מונית' המיתולוגי. זה מה שהוא סיפר  לי:" נהניתי מאוד מהסרט, הוא מעניין מאוד מעורר מחשבה. מדובר על אסיר לשעבר בצבא האמריקאי שהשתתף בהתעללות אסירים באבו גרייב. בכלא למד קלפים ואחרי שהשתחרר מהכלא הוא התחיל להתפרנס מהימורים בקזינו. הרגשתי הזדהות עם הדמות הראשית. הבנה בין משחקי הימורים כמו פוקר לחייו הצבאיים שצריך להעמיד פנים".

בתום הסרט הייתה מה שנקרא 'אפטר פארטי', לא עם די ג'יי טייטסו אלא עם דוכני אוכל חביב אך לא מתוחכם  וקצת מינגלינג. אחרי כך לא יכולתי שלא לחשוב ולנתח את האירוע.

אז כן, הייתה תחושה של 'חזרנו לעניינים'

הדוכנים בשדרה נעמדו כמדי שנה, הקפה של גרג שם כמו התכשיטים היפים, השלטים, האנשים מסביב שהולכים עם פנים מוארות, אפילו קצת. כי הי, קורה כאן משהו. האווירה הייתה נעימה, אבל משהו קצת היה חסר בחגיגיות, ואת זה אמר לי גם דווקא מישהו מהעירייה. קלעת בול, אמרתי לו. זה הרגיש, לפחות ביום הראשון, כאילו יש עוד איזה היסוס באוויר. משהו עוד לא חופשי לגמרי. כאילו משהו קצת חסר.

אבל זו התחלה ובכל זאת הייתה פה שנה וחצי של, קיפאון. אם ניו יורק יכלה לעצור את עצמה לגמרי, אז גם חיפה. יש מחשבה שתמיד מלווה אותי הקשורה לפסטיבל הזה, והיות ואני לא כתבת תרבות ממוסדת, לא היה לי עדיין היכן להוציא אותה. עד היום.

געגועים לאייטיז

פעם בשנה פסטיבל הסרטים ובכלל הפסטיבלים בסוכות, כאן בצפון לפחות, מעוררים קצת את הכרמל הרדום לחיים. פתאום יש יותר צבע, אורות, אנשים עם פנים קלילות, יש יותר תוכן באוויר ושמחה. למה זה לא יכול להיות יותר בנוף עירנו?

בשנים האחרונות גוברות הטענה והתחושה שהכרמל נרדם, נהיה פחות רלוונטי, איבד את ימיו הטובים. שימו לב, זה לא רלוונטי רק לחיפאים. יכולים לעשות כאן יותר אירועים שיעוררו את העיר לחיים וימשכו אנשים מכל הארץ, והעולם. למה שבפסח למשל לא יהיה כאן עוד פסטיבל בגודל, או כמעט במשקל של פסטיבל הסרטים המיתולוגי? בטוח שניתן למצוא לזה משקיעים ואנשים שירצו להרים את זה. בשנים האחרונות יש תחושה חזקה שמבחינת תרבות חיפה קצת ירדה מגדולתה. יש פה אולי מועדון ריקודים אחד, הפאבים במוריה די נדמו ברובם. נכון שלאחרונה היה פסטיבל מוזיקה נחמד בנמל אבל זה לא מספיק.

כשישבתי בגן הכט שליד האודיטוריום מחכה שכל ה'טררם' יתחיל, הבנתי שיש כאן החמצה מסוימת.

בשנות ה-80 וקצת מה-90 סביבת האודיטוריום והכרמל בכלל וגם שכונת הדר היו סביבה עם הווי תרבותי. הם נתנו תחושה של עיר, של מוזיקה, סרטים, של אווירה. בטוח שיש דרך להחזיר קצת מהוויב הזה.

עוד על הסרטים תקראו כאן באתר הפסטיבל

עכו התקשרה והזמינה אתכם להצגה

הוזמנתי לערב הפתיחה של פסטיבל עכו ל"תיאטרון אחר", כפי שהוא נקרא בצורה מסקרנת משהו. הייתי שמחה לכתוב את חוות דעתי המלומדת על כמה הצגות שראיתי. רק שבערב הפתיחה, שהתקיים ביום שלישי ה-21.9.21, מספר ההצגות שהוצגו, היו בתשלום ומופעי חוצות לא נראו.  כך אני וחברי מצאנו עצמנו קצת מתוסכלים, מסתפקים בלית ברירה בטקס הפתיחה. לא חשבנו לשלם היות ובאתי בכובע העיתונאית וציפינו לראות מופעי חוצות, או לפחות כמה בובות ענק בדרך.  בדרכנו העיר העתיקה והיפה של עכו, סיבה מספיק טובה לבוא לאירוע. הטקס כלל נאומים למכביר של ראש עיריית עכו שמעון לנקרי, מנכ"לית הפסטיבל והמפיקה הראשית ליזו אוחיון והנחיה חיננית של שלמור שטורזמן.

להתנגד לקורונה

לנקרי אמר כי להישאר בזום זה אזור הנוחות, והוא דווקא רצה לצאת משם. אחר כך הייתה הופעה של ליאור נרקיס. כל האירוע התקיים בבי"ס לקציני ים בעכו, שזה מרחק של לפחות רבע שעה הליכה ממתחם ההצגות. מדובר באזור מרהיב, צמוד לים ומלא ספייס, ואני רק תוהה אם הוא מנוצל  מספיק להופעות ואירועים. זו הפעם הראשונה שאני שם בכל חיי הארוכים, אז כנראה שלא.

ביחסי ציבור של האירוע אומרים כי כבר ביום הראשון של הפסטיבל נמכרו כ-4,000 כרטיסים ואזלו הכרטיסים לחלק מהצגות התחרות. כנראה שיש שם מה לראות. אני כעיתונאית ובלוגרית, חושבת שהיה נחמד לקבל כרטיס מתנה להצגה. לא דרישה גדולה מידי עבור מי שמסקרת את האירוע. אז נאלצתי להסתפק  בים של עכו, וקצת אווירה של חזרה לחיים בעיר הצפונית.