מזה זמן רב שלא כתבתי טור אישי. היו כל מיני רעיונות לכתוב משהו אבל הייתי עסוק. לפני כמה חודשים התחלתי ללמוד עיתונות מעשית בקורס שנקרא אייטם.
קורס זה קיים כבר שש שנים ונוסד על ידי אליעזר לחנה שהוא עיתונאי ותיק בתחום הספורט. קורס זה הוקם במטרה להכשיר עיתונאים חדשים. בקורס מלמדים את הטכניקות להיות עיתונאים כמו לראיין, למצוא רעיונות, לצלם כתבה משודרת, טעימה בקריינות, לשבת בכיסא המנחה בטלוויזיה וכן מרצים רבים שמספרים על החיים העיתונאים שלהם. בנוסף יש מטלות לעשות בדיוק כמו באקדמיה.
יום אחד ראיתי מודעה בפייסבוק על לימודי עיתונאות באייטם (או בשמו הרשמו I-TEM) בהתחלה חשבתי שזה עוד קורס כמו כל קורסי הכתיבה למיניהם של סופרים שונים. אבל משהו משך אותי לקורס זה. מדי פעם ראיתי בפייסבוק עוד פרסומות של הקורס והפעם המלצות של בוגרי הקורס. היו שם אנשים שהפכו להיות עיתונאים, יועצי תקשורת וכן בתחום הפרסום. מילאתי פרטים ושלחתי לקורס. ציפיתי שלא יחזרו אליי והמשכתי הלאה. לא עבר שבוע וכבר חזרו אליי. הבנתי שיש משהו בקורס הזה. ביררתי לעומק והבנתי שהוא קורס שמתאים לי ואולי יעזור לי להשתלב בעולם התקשורת. נכון שעליי להוכיח זאת בעצמי.
עיתון משלי בכיתה ה'
חיידק העיתונאי לא זר לי למרות שאין לי ניסיון רב. האמת שבכיתה ה' היה לי עיתון משלי. חובבני כזה אבל ערוך מעולה. הייתי כותב את הכתבות שלי בעיקר על ממלכה דמיונית שהיא מעין השקפה למציאות שבו אנו חיים.
לימדתי את עצמי איך לעצב את העיתון באמצעות כלים בוורד. הייתי עושה טבלה וכותב בתוכו. אחר כך מוחק את המסגרת ומותח קו לאורך ולרוחב תלוי בכתבות אחרות שהיו צמודות. למעשה זה היה סגנון של עיתון "הארץ". שם העיתון שבחרתי היה 'הגיבור' שהסלוגן שלו "עיתון של גיבורים". רציתי שם קליט שיש בו את ה' הידיעה כי לדעתי זה מעיד על רצינות. היו לי כמה מנויים בחינם. בכל פעם שהדפסתי את העיתון במדפסת הביתית הרגשתי בעל חשיבות. חשתי גאווה גדולה. ראיתי את העיתון שבו השקעתי מודפס.
כיום יש לי מעט גיליונות של העיתון כי הוא נכתב בסביבות 2003-2004. הוא עבר גם כל מיני גלגולים. הייתי גם שולח מיילים למנויים שלי וזה היה קל לי. כמה שנים לאחר מכן הפסקתי עם העיתון כי מיציתי את עצמי אבל החלום להיות עיתונאי לא פסח עליי.
כשהייתי צעיר התחלתי לקרוא עיתונים. ייתכן שזה נבע מהרגל של הסביבה שלי בעיקר סבי וסבתי שהתגוררו בארה"ב. סבי היה קונה כל יום שני עיתונים במחיר של דולר. כשהייתי תינוק ראתה אימי שאני נראה קורא ברצינות עיתון והיא צילמה את זה. עם הזמן הבנתי שיש בתוכי נשמה עיתונאית. אני סקרן מאוד. חייב לדעת כל דבר אפילו הפרט השולי. אולי זה מחלה אבל זה מעין חיידק. תמיד אהבתי לקרוא את עיתוני הסופשבוע בעיקר 'ידיעות אחרונות', 'הארץ' ו"מעריב".
בכיתה ה' ראיתי שלאחד מחברי הכיתה שלי יש ספר בשם "המדריך לעיתונאי צעיר" מאת סיוון רהב לפני שהתחתנה והוסיפה את שם המשפחה מאיר שהוא של בעלה. הספר הזה סיקרן אותי. ביקשתי מאימא שלי לקנות עותק.
השליחות
מרגע שהתחלתי לקרוא אותו הבנתי שזה המקצוע שמתאים לי. היו שם כל מיני טיפים כמו לשמור עיתונים, לקרוא הרבה עיתונים, איך למצוא נושא לכתבה, לראיין בצורה נכונה, העבודה מול המערכת ואיך בכלל מתחילים. בין הטיפים בספר היה לשכתב כתבות לעצמי כדי להתאמן על כתיבה נכונה.
לימדתי את עצמי לכתוב בצורה נכונה באמצעות שיכתוב מאמרים וכתבות. הייתי לוקח טקסט וכותב כמו שהוא תוך שאני שם לב את סדר הכתיבה. הייתי לומד מתי לשים סימני פסיק במשפט. למדתי את שלבי הכתיבה כמו איך להתחיל את הטקסט, לכתוב את האמצע ולסיים בצורה נעימה. אני חושב שזה דרך טובה איך ללמוד לכתוב כי שמים לב על צורת הכתיבה עצמה.
בעיניי להיות עיתונאי זה לא רק להעביר מידע אלא גם לשנות משהו. זה מעין שליחות מוסרית. לדעתי המקצוע הזה צריך להישאר כי בלעדיו אנחנו לא באמת יודעים בסביבתנו והוא גם משנה את חיינו.
הטור הראשון שכתבתי כאן, באתר פלנטע הוא למעשה אבן דרך להתחלה חדשה-ישנה. זה נכתב מיד לאחר שהתחלתי ללמוד באייטם. הבנתי שסוף-סוף יש לי מקום שבו אוכל לכתוב את הטור הזה.
