כמו לרובנו, אלו לא היו שנתיים קלות עבור בן. אבל הוירוס המציק הזה פלוס מבצע שומר חומות, שגם לא הביא עימו טוב דווקא הביאו אותו לתובנות ואולי גם למסלול חדש ומדויק יותר
בשנים האחרונות השתנתה לנו שגרת היומיום. לפני כן ידענו בערך מה יקרה לנו בעתיד. רובנו ציפינו שנהיה מאושרים, נכיר אנשים חדשים, נמצא עבודה ונחיה כפי שדמיינו. אבל יום אחד גילינו שמשהו ישנה את תוכניתנו. בערך סוף 2019 גילינו שהתפרץ מחלה מסתורית בסין שגורמת לאנשים למות במהרה. בהתחלה חשבנו שזה וירלי ולא יתפשט מסין. כמה שבועות לאחר מכן הבנו שהמחלה לא נעלמה אלא התפשטה במהירות. מסתבר שהמחלה הזאת מדבקת יותר ממה שחשבו.
בהתחלה חשבנו כי היא שפעת ואולי בקיץ זה יחלוף. לימים ייקראו למחלה המסתורית קוביד-19 או בשמה העממי קורונה בגלל שמבנה הנגיף נראה כמו כתר. בעקבות ההתפשטות התחלנו לחשוש מה ייקרה אם זה יגיע לישראל והאם אנחנו נחלה. אכן הוא הגיע לאחר שכמה אנשים חזרו מחוץ לארץ בעיקר מאירופה ושייט תענוגות במזרח הרחוק. הם נכנסו לבידוד וחשבנו שזה יחלוף.
אך התבדינו
מסתבר כי נדבקו עד אז מאות אנשים. בעקבות זאת נוצר גם משבר פוליטי חריף גם בישראל וגם בעולם. אבל המשבר הפוליטי הזה גרם לנו לבחור ארבע פעמים כמעט אותם חברי כנסת. המחלה תפסה אותנו כמו תמיד בכל מצב כלשהו לא מוכנים. למעשה לא ידענו מה לעשות. היו כאלה שחשבו שזה מעין שפעת וחלקם חשבו שזה מעין ספין שבו ממשלות בעולם כולל בישראל רוצים להשתלט על אזרחיהם.
ואז נכנס לחיינו טרנד חדש: המסכות. כן, המסכות שהיינו רגילים לראות בטלוויזיה שתושבים סינים ויפנים נוהגים להסתובב בגלל זיהום האוויר. בהתחלה זה היה די מוזר לחבוש את המסכה המוזרה הזאת. אחר כך היינו צריכים לשטוף את ידינו בתדירות גבוהה שלפעמים העור נהיה מחוספס עם פצעים. למדנו גם לחטא את החומר הנוזלי שרק ידענו שהוא קיים מבתי חולים. איך לחיות בסגרים. למדנו שוב מה זה לחיות בבדידות.
לרגע הבנו שחזרנו בעבר. גם אבותינו סבלו ממשברים כאלה. היו משברים חמורים יותר ממשבר הקורונה. התחלנו לצפות בסרטים ובסדרות שמעולם לא שיערו שנעשה. חלקנו אכלנו בכמויות וכן לצרוך ניירות טואלט כי חשבנו שסוף העולם התקרב. לראשונה ערוצי החדשות היו המוקד המרכזי בחיינו. הרייטינג עלה וכן הפאניקה. שמענו מדי פעם את סיפורם של המתים, את תיאורים של החולים וכן חלקנו איבדנו את יקרינו.
נוצר גם דור חדש. דור הקורונה שמו. דור שכולו מסכים. שיעורים באמצעות מסכים. חלקם בכלל לא למדו אלא רק השאירו את מסך המחשב דולק. הדור הזה למד דרך הזום שהיא למעשה תוכנת וידאו שאפשר להשתמש עם כמה אנשים במקביל. תוכנה זו גם עזרה לנו לתקשר עם העולם החיצוני לצד רשתות החברתיות. פתאום כולם משתמשים בזום. אפילו פוליטיקאים. גם חברות הפקות למשל.
המשבר הזה תפס אותי בדיוק מסיים את הסמסטר האחרון לתואר הראשון שלי
למזלי היו לי שני קורסים לסיים מתוכן סמינריון שלם. למזלי המבחנים היו בכתב ועברתי קורס אחד שנכשלתי בפעם שעברה כי היא הייתה בנוסח אמריקני. זאת הייתה חוויה מיוחדת. ממש לפני שנכנסו לסגר הראשון הציע לי חבר שזה הזמן להתחיל ללמוד דברים חדשים. בחרתי ביוטיוב. הייתי צופה בכל דבר שמעניין אותי בעיקר הרצאות של תחום שבו אני מתעניין לחקור לעומק ולא קשור לתואר הראשון. ממש לאחר שסיימתי את הסמינריון המחשב הנייד שלי שבק חיים וחזרתי להשתמש במחשב נייח. שוב חזרתי לעידן שאין עוד מחשבים ניידים. בהתחלה היה די מוזר אבל התרגלתי.
כמה חודשים לאחר מכן (מתוכן ישנתי כהשלמת שינה) החלטתי לכתוב כל מיני דברים. תמיד רציתי לכתוב סיפורים. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לכתוב כל מיני כתבות דמיוניות ואפילו ערכתי עיתון משלי. אבל הייתה לי התשוקה לכתוב. התחלתי לכתוב כל מיני סיפורים קצרים שמשולבים בז'אנר שרק מבוגרים מבינים. טוב, נקרא לילד בשמו: אירוטיקה.
ז'אנר זה תמיד מושך אותי לפנטז על דברים. אז החלטתי שכמה סיפורים כאלה מספיקים וחשבתי לפנות להוצאת ספרים. לא הבנתי שום דבר לגבי הוצאה.
פניתי להוצאת ספרים עצמאית שמתמקדת בסופר. זה נשמע מגניב. דיברתי איתם והבנתי שאני לא בשל. הם הציעו לי לצפות בסרטוני הדרכה שלהם ביוטיוב וללמוד איך לכתוב בדיוק כמו כל סופר. יום לאחר שדיברתי איתם התחלתי לכתוב ברצינות. התחלתי לפרוק דברים שמעניינים אותי בעיקר ארוטיקה. כתבתי קצת מהחיים שלי וקצת על הפנטזיות שלי. להפתעתי כתבתי ביום אחד ארבעה עמודים. יומיים לאחר מכן הבנתי שיש משהו רציני והמשכתי לכתוב שנמשך חודשיים וחצי. תוך כדי כתיבה גיליתי את הדברים הנסתרים שלא ידעתי. יצרתי דמויות שהם למעשה אלטר אגו שלי. יצרתי עולם משלי. העמקתי בכתיבה באמצעות תחקיר רחב שעשיתי על נושא העלילה. אנשים פרגנו מהכתיבה שלי.
ממש לאחר שהסתיים מבצע "שומר חומות" פניתי שוב לאותו הוצאת ספרים עם הטיוטה שלי
להפתעתי הרבה הם חשבו שהטיוטה מעולה. שמחתי לשמוע את זה ולא האמנתי שלמעשה כתבתי ספר שטרם יצא. אני מאמין שכל דבר צריך לקרות. לולא משבר הקורונה לא הייתי כותב את השורות האלה לבלוג החדש של ידידתי בפייסבוק נטע פלג.
אמנם העולם ספג חבטה בכמעט שנתיים האחרונות ואין להקל ראש במי שנפגעו, אבל אני מרגיש שגם קיבלתי מהסיטואציה כמה תובנות, לקחתי את התקופה למקומות פנימיים ואפילו, כנראה שבקרוב יהיה לי ספר ובעתיד אני אוכל לקרוא לעצמי סופר. דווקא בתקופה שהעולם נסוג, התכנס וחוסר הוודאות מילאה את האוויר, אני הצלחתי לממש את התשוקה שלי, לכתיבה, לחיים.
הכותב הינו בעל תואר ראשון בחוג רב תחומי במכללת עמק יזרעאל. בן 30, רווק וגר ברמת ישי
