עיתונות עניינה אותי מגיל צעיר. ערכתי לעצמי עיתון ואף היו לי קוראים. תמיד רציתי לכתוב לעיתון אבל לא היה לי איך כי אינטרנט היה בחיתוליו. מרגע שהפייסבוק נכנס לחיינו, התחלתי להתכתב עם כמה עיתונאים שנתנו לי טיפ חשוב שזה לכתוב כל מה שאני אוהב.
תמיד עניין אותי היסטוריה ובמיוחד של העיתונות. אחד הפרקים של "הכל אנשים", בהנחייתו של מודי בר-און ז"ל ובהפקה של ענת זלצר, היה על עזריאל קרליבך. קרליבך הקים יחד עם פורשים מ"ידיעות אחרונות" את 'מעריב' על מנת שיהיה להם עיתון שבו הם יכולים להתבטא כפי שרצו.
מאות עובדי עיתון "מעריב" עמדו מול בית "מעריב" והפגינו נגד רכישת העיתון לנוחי דנקנר. עופר נמרודי, שרכש את העיתון ב-1992, החליט למכור את העיתון. העובדים חששו לגורלם ובעיקר לפנסיות שלהם. היו בהפגנה צעירים ומבוגרים, חדשים וותיקים שעסקו בכל דבר שקשור לעיתון: החל מהפקה עד לעריכה. צלמי "מעריב" צילמו את הרגעים של ההפגנה. העובדים עלו על גשר "מעריב" (כינוי לגשר הנשרים, ב"ד) וחסמו את הדרכים כולל בצומת קרליבך עצמה. זה היה יום חמישי, 11 בספטמבר 2012.
הייתי שם גם בהפגנה כאות הזדהות של אזרח שלא רוצה שעיתון ייסגר
מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי תקשורת. כבר לפני כמה שבועות לכן התחלתי להתכתב עם יעקב זיו, דאז עורך דסק עולמי של מוסף הספורט, והוא סיפר לי את התחושות שלו והחששות. העורך הראשי היה ניר חפץ ובאותו יום של ההפגנה הוא נעדר מהמערכת. באיזה שלב התכנסו עובדי העיתון לתוך הבניין והמנכ"ל ניסה להרגיעם.
"מעריב" נמכר לבסוף לנוחי דנקנר אך הוא הכתיב להם תנאים כמו לא לסקר את העסקים שלו. אבל היו כאלה שזה לא מצא חן בעיניהם אך לא הוציאו ביום אחד גיליון יומי של העיתון. האקט הזה הראה כי אסור לסגור עיתון. גם אצל שלמה בן צבי, שרכש את "מעריב" מדנקנר, העיתון לא תפקד כמו שצריך. לבסוף העיתון הוכרז כפושט רגל וצריכים לסגור אותו. אך קרה משהו: אלי עזור, בוגר עיתון "חדשות" ובעלים של ערוצי ספורט וכן "ג'רוזלם פוסט", החליט לקנות את העיתון תחת השם "מעריב השבוע". כמה חודשים לפני כן הוא הקים יחד עם עיתונאים שפוטרו/פרשו מ"מעריב" בתקופת דנקנר שבועון חדשות בשם "סופהשבוע", רמיזות למוסף השבועי "סופשבוע" של "מעריב". מיטב הכותבים היו שם כמו בן כספית, אמנון דנקנר, ליאורה, רון קופמן, רון מיברג ואחרים. השבועון צבר תאוצה והפך להיות אחד הנקראים בסופי השבוע. ברגע של המיזוג השבועון ל"מעריב השבוע" של עזור, הוא הפך להיות מוסף סוף שבוע לצד העיתון עצמו שכולל גם פובליציסטיקה שבועית.
לולא נמרודי היה מוכר את העיתון, השנה הוא היה חוגג 30 שנה לרכישה. זה קרה לאחר שרוברט מקסוול, מו"ל בריטי שהיה חשוד בתרמיות ורכישות מפורזת, מת בנסיבות לא ידועות. ספק התאבד ספק נטבע וספק נרצח. זה היה בזמן חקירות נגדו.
החזון של נמרודי היה פשוט: להחזיר את "מעריב" לימים שבו היא הייתה נפוצה עוד בשנות השישים שבה גברה לכמה שנים טובות את "ידיעות אחרונות"
היריבות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" איננה. "מעריב" נוסד למעשה בשביל עיתונאים שיכתבו מה שהם רוצים ולא הבעלים עצמו. עזריאל קרליבך, כוכב עולה של העיתונות העברית, ערך את "ידיעות אחרונות" לפני שמשפחת מוזס קנתה אותה בתחילת שנות הארבעים. מרגע שיהודה מוזס, בעל קרקעות בתל אביב ומפעל טקסטיל, הוא שינה את פני העיתון והחליט לצנזר כל ידיעה שקשורה לשותפיו. זה הרתיע את קרליבך והחליט לעשות צעד קדימה. שיא השיאים היה ב-29 בנובמבר 1947 כשהוא קיבל הודעה בת שלושה מילים מיהודה מוזס: "הפסק לטלגרף דחוף". קרליבך, שהיה להוט על אירוע שבו החליטו שיש לתת ליהודים ולערבים מדינות ושלח כל הזמן מברקים (לו היה בזמננו הוא היה מצייץ הרבה, ב"ד), לקח את זה באופן אישי.
יש שיעידו שמוזס היה איש נעים אך לא ידע לנהל עיתון. במשך שלושה חודשים תיכנן קרליבך יחד עם בכירי "מעריב" ביניהם אריק דיסנצ'יק, דוד גלעדי (אביה של שולמית לפיד, חתנו של טומי לפיד וסבו של יאיר לפיד, ב"ד) ואחרים בשביל להוציא עיתון משלהם. ביום ראשון של 15 בפברואר 1948, בזמן שהתרחש מלחמת העצמאות וקרבות עזות ביפו, יצא הגיליון הראשון של "מעריב" תחת השם "ידיעות מעריב" על מנת לסחוף קוראים. מוזס, שידע על המזימה, הוציא בכל זאת גיליון של "ידיעות אחרונות" ואפילו חילק את העיתון עם משפחתו. עם הזמן מכר את כל הקרקעות, מפעל הטקסטיל וכן פריטים אישיים על מנת שהעיתון ישרוד. הוא גם תבע את קרליבך בכך שהשם "ידיעות" אינו חוקי. קרליבך אמר שמי שהבעלים של העיתון נח ולא יהודה. בסוף הוחלט שהשם "מעריב" יהיה הבלעדיות.
למעשה קרליבך שלט ביד רמה את עיתון מעריב
משפחת חפץ ועובד בן עמי ניהלו את הכספים. העיתונאים עסקו במלאכתם. מדי שישי קרליבך היה כותב את טורו האישי בשם "ר' איפכא מסתברא" (ההפך הוא הנכון). הטור היה שיחת היום שבו אנשים קנו את גיליון יום שישי על מנת לקרוא אותו. הוא היה פופלרי עד כך שאפילו הפוליטיקאים רצו לככב בו.
לאחר מותו הפתאומי של קרליבך ב-11 בפברואר 1956, דיסנצ'יק לקח במושכות ולמעשה והוא שדחף את 'מעריב' לפופולריות. גם לאחר פרישתו של דיסנצ'יק, ערכו העורכים הבאים עד בנו, עדו, שנמנו בין השאר כמייסדי העיתון. כשעדו ערך את העיתון, הזמנים השתנו. הוא שינה את הפורמט של העיתון, הוסיף תמונות וכותרות ענקיות. כמו כן, ניסה בתקופה קצרה בגופן חדש, אך זה גרם לאיבוד קוראים. העיתון, שהיה ידוע בעליות והמורדות בקוראיו ובבעלות, חיפש בעלים חדשים. רוברט מקסוול היה המיועד. הוא רכש את העיתון בשאיפה לעלות לפסגה את העיתון ולנצח את "חדשות" של שוקן ובעיקר את "ידיעות אחרונות" היריבה. זה היה כמה שנים לאחר מותו הטרגי של נח מוזס ובאותם הימים התנהלו קרב ירושה בין ארנון מוזס לבני משפחתו כולל אחיותיו ובני דודיו.
לאחרונה יצא ספר חדש בשם "היו זמנים בקרליבך" שמסכם את ימי נמרודי במיטב הכותבים לפני ואחרי רכישת מעריב בידי נמרודי. לצד זאת יש גם כתבות על עיתונאים ספציפיים וכן על עופר נמרודי מפי אביו, אלוף משנה (מיל') יעקב נמרודי, שהיה נספח צה"ל באירן לפני המהפכה האסלאמית. גיל ריבה ראיין את ליאורה, אורי משגב ("הארץ") נסע עד לארה"ב כדי לראיין את רון מיברג ושם גילה איש אחר לגמרי שמסוגר בעצמו ודיבר על חייו ועל טורו. היו גם כתבות כמו על החיים של עיתונאים שבחרו במסלול חיים אחרת כמו דני ברנר שבחר להיות נהג מונית, אסתי אהרנוביץ- יונגסטר הפכה להיות מדקרת בשיטה הסיני, דבורית שרגל הפכה מעורכת ומבקרת קולנוע ליוצר דוקומנטרית עצמאית ורוית נאור שבעבר הייתה כתבת מוספים ופתחה חברה לטיולי אקסטרים.
"היו זמנים בקרליבך" אינו רק ספר אלא זיכרון של עיתונות בעבר. היו כאלה שהספידו את מעריב, אבל הזמנים השתנו
היום קוראים באינטרנט אך גם בפרינט, אבל בתפוצה קטנה. בעידן של היום, אפשר להבין זאת אבל הרומנטיקה של הפרינט לא חלף כמו להוציא ספר עב כרס כמו "היו זמנים בקרליבך". בעוד שנה ימלאו 30 שנה לסגירת "חדשות" שהיוותה במה ראשונית לעיתונאים ועיתונאיות שכיום ידועים. לפני 19 שנים יצא גיליון מיוחד למלאת עשר שנים לסגירת העיתון "חדשות" שבו כתבו בין השאר כותביה לשעבר.
כשדפדפתי בספר "היו זמנים בקרליבך", הבנתי שאין געגוע לעיתון למרות שהוא עבר עוד גלגול. מה שחסר בספר זה הוא על וקרליבך וחבריו להקמת מעריב המקורי. מעניין מה הם היו חושבים על הספר הנפלא הזה ובכלל מה היו חושבים על השילוב של האינטרנט והפרינט ביחד. ימים יגידו.
"היו זמנים בקרליבך", עורכים: אמנון רבי ועפרה מזרחי, הוצאת קסטינה תקשורת, 282 עמ', 99 שקלים.
