יומן עבודה: להיות קופאית בקורונה והתפנית המפתיעה

עדכון:  החודש פורסם כי הוקמה תביעה כנגד ויקטורי וסופר רמי לוי , מה שמוגדר תביעת הקופאיות.

הסיפור הזה יבהיר לכם מדוע

"את יודעת איזה הרגשה זה שחברה שלך שהיא כזו מוכשרת הולכת להיות קופאית?" , כך אמרה לי חברה, אולי לשעבר, לפני כמה שבועות. לא , אני לא יודעת. אולי בגלל חוסר המודעות הבריא או הטיפשי  הזה שלי שמאפשר לי לעבוד בעבודות שונות ומשונות. למשל להיות קופאית בקורונה.

בחודש מרץ 2020 הידוע לשימצה, כן, ההוא שהוציא אותנו לבתים, סגר את הכל והפך את המקצועות החיוניים לנחשקים כל כך, גם אני בעוונותיי הוצאתי לחל"ת קצר מהעיתון שבו עבדתי. אם תשאלו אותי, ואני האופציה היחידה שלכם כרגע, אז יכלו לחסוך ממני את התענוג במקום לשחרר אותי לחודשיים של התנסות מעשית בעבודה הכה מונוטונית בעולם. ואפילו מיותרת, הרי יש כבר קופות אוטומטיות אז לא מספיק שאני שקופה לציבור, לובשת חלוק מכוער כל כך בצבע כתום (!!) וצריכה לבוא במגע עם מאות אופציות הידבקות ביום, גם החיוניות שלי מוטלת בספק.

רק יומיים אחרי החל"ת הכפוי שלי, התחילה בי הריקנות. יכולתי לנצל אותה לבניית האתר הזה שבו אתם גולשים עכשיו. בסיס האתר בינתיים תוכנן במחברת ובתהליך שדרש חשיבה, הספרים בבית שלי כבר מוצו, הספריות, חנויות הספרים סגורים (החלטה כה מטומטמת שנעשתה במקום להגביר קריאה אצל אנשים ובמיוחד אנשים קטנים בגיל הבית ספר), אני עוד התנגדתי אז למינוי בנטפליקס במחשבה שזה יהפוך אותי לבטטת כורסא למהדרין ומעל הכל, ידעתי שמוחי היוקד צריך להיות עסוק ולחשוב פחות. צריך גם להבין שאז כל הסיפור הזה היה בהתחלה שלו, סגר הדוק ורציני, ורווקים שחיים לבד, נוטים לחוש בדידות אם הם לא יכולים לפגוש אנשים או לשרוץ בבתי קפה, אתם יודעים, קטע מוזר שכזה. החל"ת שהוצע לי על ידי המדינה – נשמע כמו הצעה עסקית אבל היה פחות מלגרד את שכר המינימום – לא היווה עבורי טריגר גדול. אני יודעת שזה ישמע מתנשא אבל אז הרגשתי שזה לא לכבודי לקחת כסף מהמדינה, שזה קטן עלי אפילו אם זה רק לחודשיים.

והייתה כמובן גם את הסקרנות הזו שגורמת לי לכתוב את הטורים האלו. פשוט העדפתי לשרת אנשים ולהיות במעין תפקוד חיוני כזה כדי לשמור על השגרה, להיות קופאית בקורונה זה חשוב לא? אנשים צריכים לאכול.
ואולי פחדתי שיהיה לי טוב מידי.
ביג מיסטייק. יש אנשים שמנצלים חופשה כפויה או מגיפה עולמית בשביל לפתח את עצמם, להקים עסק אחר, להמציא את עצמם מחדש ושלל הקלישאות של שנת הקורונה. או סתם אופים לחם מחמצת בבית. ויש כאלה שמתעקשים לסבול, לקום בשבע בבוקר כשלא צריך בשביל שכר מינימום ולהעביר מוצרים כי, למה בעצם? כי החלטתי שאני צריכה "לראות אנשים". ואני לא מוכנה לקחת כסף מהמדינה הזו.
"אז היית הולכת לעשות חילופי דירות (מה?)", אמרה החברה המתנשאת והעילאית, "היית הולכת לשנות קצת סביבה ואווירה". כן. איפה? בתל אביב שנראתה בסגר פחות תוססת מקרית מוצקין בשנות ה-60? באילת שנסגרה עד שהדגים בים איימו לחנוק עצמם אם לא יראו קצת ישראלים בטיילת?
אני אפילו לא זוכרת איך, די מיד התקבלתי לעבודה הזו. סופר במתחם קניות באזור חיפה והקריות ששייך לרשת מוכרת. אני חושבת שהייתה שם מנהלת נמרצת שפשוט רצתה לקבל עובדים. איכשהוא עברתי.

ידעתם שלרוב קופאית חייבת ניסיון קודם?
מתוך החודש שהייתי שם , משום מה דברים רבים מודחקים אצלי, או שהם היו כל כך שוליים שהם נשכחו כמו חשבונית על הרצפה. אני חושבת ששמחתי, הנה, יש לי עבודה חיונית. אני חשובה ומשמעותית, ז על העבודה הקודמת . צריך להגיד, כשהראש עסוק בלהתרכז בלהעביר מוצרים ולא לטעות בכסף בקופה, ותיכף תבינו למה כדאי שלא לטעות, אז פחות יש זמן לחשוב על רומנים מהעבר או כמה היו החיים פעם יפים וזוהרים- ברובד המקומי- אז בגלגול הקודם כשהיו אירועים לעיתונאים, ישיבות מועצה פתוחות לציבור, או סתם חיים.
קופאית בקורונה. הימים הראשונים בעבודתי הנכספת עוברים בסדר יחסית. יש לי קליטה מהירה לקופה, מסתבר. אני לא עושה טעויות או פאדיחות, הלקוחות בסדר איתי. לא סופרים אותי ואני שקופה בעיני כולם, לא מחליפים ולו מילה אחת, אבל אין דרמות או תלונות עלי.

איך התמודדתי עם חרדת ההדבקה מהקורונה? זהו, שלא הייתה כזו. בעוד אנשים אחרים לא יצאו מהבית חודשים, גם צעירים, וחששו להידבק, אז עוד חשבתי שהנגיף הזה היה אורח שולי בעולם. במסגרת חוסר ההתעמקות הכללי שלי, פשוט לא חשבתי על זה יותר מידי. שאננות? תפיסת עולם? מחשבה יוצרת מציאות? אולי כולם. בעת ההיא עוד חשבו שמגן פלסטיק שקוף כזה מגן מספיק, זה היה ימי הגל הראשון והאופל טרם ירד על הארץ כמו חצי שנה לאחר מכן, לכן אני עטיתי על עצמי מגן פלסטיק שגרם לי להרגיש קצת יותר יפה משום מה ואפילו היה לזה אישור מהמנהלת.

חשבתם שכל הקופאיות הן לובה מארץ נהדרת? הו, כמה טעיתם נכון לשנת 2020. פה הקופאיות הן ישראליות ברובן, מכל המגזרים ולאו דווקא נשים בלבד, יש גם 2 בחורים צעירים יחסית וחביבים.
לפי החוק, ואת החוק הזה משום מה אף פעם לא שוברים, חייבים לשלם לי דמי נסיעות לפי תחבורה ציבורית. אבל די ברור שמצופה ממני להגיע עם הרכב שלי וגם לקחת איתי בדרך קופאית נוספת שגרה בעיר שלי. הם לא חושבים לקחת שירות מוניות בשביל העובדות שלהן ב-23:00 בלילה. סעו ברכב, קבלו מחיר של חופשי חודשי.
את זה אני עוד מוכנה לבלוע איכשהוא, גם את ההפסקות הקצרות מידי, העובדה שאין שום תנאים או הטבות חוץ משכר מינימום צפוי. את העובדה שהקופאית הראשית תופסת עלי ישבן ושאני שקופה בעיני האנשים. אפילו שרדתי את העובדה שמכרה מהעבודה, שאותה דווקא לא הוציאו לחל"ת, ראתה אותי בחולצתי הכתומה והכעורה. לא גאווה גדולה.

שני דברים שוברים אותי בסוף, קודם כל המונוטוניות, הו כמה משעמם. הבנתי שאנשים יצירתיים לא יכולים לעשות את אותו הדבר 500 פעם בשעה אולי, שזה להעביר מוצרים. לא שציפיתי כאן לשיאי יצירה והתרגשות, אבל עדיין. קלטתי די מהר את לימוד הקופה, האווירה הייתה רגועה למדי והפרצופים פחות מעניינים מתחת למסכות, מן הסתם. גם לא היו דרמות כמו מריבות עם לקוחות, התפרצויות זעם, ילדים שרוקדים על העגלה. כזה שעמום, משהו. אני זוכרת שאחר כך קראתי קופאית שאומרת שהתחושה היא שאת שקופה, שלא רואים אותך. אני דווקא לא הרגשתי ככה, אולי העדפתי שלא יראו אותי, במיוחד כשהגיעו למקום שני אנשים שאני מכירה מההוויה העיתונאית באזור. אפשר להגיד שניסיתי להתמזג עם מקררי הגלידה מגודל הפאדיחה או לברוח למחסן. לא חשבתי שזה מכבד אותי שאני עובדת בכל זאת, לא הייתה לי בראש את הקלישאה של 'כל עבודה מכבדת וכ'ו לא היה לי כוח להסביר ולהתמודד, אפילו אם ידעתי שבימים האלו חצי מהם נשלחו לחל"ת, קיצצו להם במשרה, ולצערי הרב מאוד יש כאלה שכבר לא חזרו לתקשורת המקומית.

את כל אלו שרדתי. הדבר ששבר את קש העגלה זה שנודע לי, לא זוכרת כבר איך, שקופאית שיש לה חוסר בקופה לאחר שלב ספירת הכסף, עליה להשלים זאת מכספה שלה, במידה וזה מעל 40 שקלים. לבחור קופאי אחד , שהוא די ותיק, לקחו מהמשכורת בלי חשבון 160 שקל.
נחדד זאת, מנהלים בכירים שמרוויחים הרבה הרבה יותר ממנו, לקחו לו כסף, כי טעה בחישוב, או שאולי החזיר עודף לא נכון. התירוץ הוא שהם לא רוצים שאנשים יגנבו, אבל תעשו לי טובה, יש מצלמות בכל חור שם. אפשר לבדוק את זה.
לא יודעת אם הגזמתי או השתמשתי בזה כדי לחמוק מעוד עבודה סתמית, אבל הדבר הזה הרתיח אותי. בעיני זו הייתה נבזות ממדרגה ראשונה. אני מבינה את זה שהם רוצים שקופאי יהיה מדויק, מרוכז, וואלה, לא יגנוב, אבל להיות כל משמרת בפחד מהספירה בסוף? לא צריכה את המתח הזה גם בשביל שכר יותר גבוה. נטשתי בלי דמעות פרידה ואחרי כמה שבועות החזירו אותי לעבודה הרגילה, שזה לא היה מובן מאליו בכלל.

חודשיים אחרי שעזבתי התקשר אלי ידיד ומבשר לי בהתרגשות, שהסניף שבו עבדתי אינו פעיל עוד. התקשיתי להאמין , כל כך מהר הקארמה פועלת? כש"עברתי בסביבה", כי זה הרי התחביב של חיי, לבדוק סופרים, נוכחתי לדעת שזה באמת כך, אני לא יכולה לספר הרבה, כדי לא לחשוף את שם החברה, ובמילא כבר התלבש שם מקום חדש, אבל כן, הוא נסגר. קוראינו שחרדים לשלום פרנסתם של שאר העובדות ישמחו לדעת שהן שולבו כנראה במקומות אחרים, אני ראיתי כמה מהן. טוב, קופאית עם ניסיון עם מצרך מבוקש, גם בימי פוסט קורונה.
ואני חזרתי לעבודתי העיתונאית ולהתמודדויות מסוג אחר לגמרי.