המהנדס מהגליל שכתב ספר על האלימות וכלי הנשק בחברה הערבית מתריע: "זה עלול להיגמר רע מאוד"

"צריך לדבר על הפיל שבחדר, סוגיית האלימות בחברה הערבית וכלי-הנשק שמסתובבים שם, או  "שומר החומות שתיים", עלולה להיות אכזרית, ולהיגמר רע מאוד במיוחד עבורנו, תושבי הגליל, אם לא יטפלו בבעיה", כך אומר  גל חרמון (33) שגדל במנוף וחזר לגור בישוב עם שני ילדיו ומציא כעת את ספרו השני 'עידן ועידנים'. שם המשפחה ויסברג, אבל הוא כותב בשם העט: גל חרמון. שירת בתפקידים שונים במשרד הביטחון, עבד כמה שנים במועצה האזורית, והיום עובד כמהנדס בתעשייה.

"אני ביישן קצת," הוא מסביר, "ומצד שני מאוד גאה ביצירות שלי. גם ב'בוערים', הספר הראשון, שהתפרסם פה מאוד בסביבה, במשגב ובכלל בגליל וגם כמובן בחדש.  מעולם לא ממש תכננתי לכתוב ספרים, לא חלמתי להיות סופר. את 'בוערים' כתבתי כי רציתי לכתוב סיפור על חיינו פה בגליל. זה בער בי וכן, גם בספר החדש יש אמירות, וגם הן קשורה לחיינו ולשאלת הדו-קיום פה".

'עידן ועידנים' הוא סיפור בתוך סיפור. זה מעין מותחן פסיכולוגי שעוקב אחר דמות קצת אקסצנטרית, בחור ישראלי צעיר ומבריק ופנטזיונר, שכותב ספר. הקוראים קוראים גם את הסיפור שלו וגם את הספר המטורף שהוא כותב במטרה להוציא אותו לאור וכך לזכות מחדש באהבת חייו שנפרדה ממנו. "הדמות מאוד תזזיתית ואימפולסיבית, חי גם במקביל במרדף אחרי האהובה שהלכה ובתחושת רדיפה בידי שירותי הבטחון.  הסופר כל-כך 'חי' את הסיפור הבדיוני שהוא כותב, נכנס אליו, מייחס לו כזאת משמעות בחיים, שהוא מתחיל להישאב לתוך הסיפור ומערבב בין הדמיון לבין המציאות, עד שהגבול שביניהם מיטשטש ונמחק".

זהו סיפור פוסט-אפוקליפטי בדיוני שמתרחש בישראל שאחרי מלחמה קיומית; מתקפה משולבת של החיזבאללה, צבאות ערב, ארגוני הטרור מאיו"ש ועזה והתקוממות אלימה של ערביי ישראל, שבה המדינה בעצם הושמדה וכל היהודים ברחו או נהרגו. הוא עוקב אחר משפחה יהודית אחת, ככל הנראה ארבעת היהודים האחרונים שנותרו בארץ, שמסתתרת בחורבותיו של קיבוץ קטנטן איפשהו בגליל, באזורנו. מקום קטן כזה שאף אחד לא מכיר.

מספר על עצמו שגדל בתקווה לשלום של אוסלו ובאווירת השלום עם מצרים, והתנפץ אל תוך המציאות של הפיגועים ושל ההתקוממות הרצחנית של ערביי ישראל והשטחים באינתיפאדה השנייה. חווה את השיתוק בעורף במלחמת לבנון השנייה וחש חרדה קיומית מהשמדה בטילים בשתי מלחמות המפרץ.

• זה משהו שאתה מזדהה איתו?

לא ממש, לא באופן מלא. בסופו של דבר זה סיפור. אני חושב שהחידוש שבו, מלבד הסגנון ונושא הערבוב והטשטוש שבין הסיפורים, הוא בכך שהוא לא מתחמק מלגעת בנושא שאני חושב שהוא הפיל שבחדר, פיל הפילים: סוגיית האלימות וכלי-הנשק בחברה הערבית, שלדעתי יבוא יום ואנחנו נשלם על ההזנחה שהובילה אליה, ובגדול. אני חושש שהאינתיפאדה הבאה, או כמו שהיום באופנה לקרוא לזה "שומר החומות שתיים", עלולה להיות אכזרית, ולהיגמר רע מאוד בשביל כולם, במיוחד עבורנו, תושבי הגליל, אם לא ישכילו לטפל בבעיה התופחת הזאת. והנשק הוא לא כל הסיפור פה כמובן, אלא גם מה שנראה כמו נכונות הולכת וגוברת להשתמש בו כנגדנו. ואם זה נשמע מופרך ופסימי, אני מציע להיזכר באופוריה שכולנו חיינו בה אחרי הסכמי אוסלו ומה קרה קצת לאחר-מכן, וכמובן ב"שומר החומות", שלצערי הפתיע רק את מי שהסכים להיות מופתע. ההווה שבסיפור, אגב, הוא בשנים 2006-2007, השנים שאני לפחות מזהה כשנים שבהם בעיית עבריינות הנשק בחברה הערבית התחילה לצבור ממדים של בעיה לאומית.

• אתה פסימי בנושא אלימות בחברה הערבית או בכלל המצב?

"לא ממש. לא כאדם, וגם לא בספר, למען האמת. כמו ב'בוערים', גם כאן התמונה שמוצגת היא תמונה של מציאות מורכבת. יש טובים ורעים בכל מקום ובכל חברה, אין טוב ורע מוחלט, ויש תמיד אור בקצה המנהרה. הסוף טוב, אגב".

הספר יצא בהוצאה עצמית. לתחושתו, "ההוצאות הגדולות לא ממש רצו לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, למה להן להסתבך עם ספר שנוגע בנקודות רגישות כאלה, ובתקופה הזאת של אחרי 'שומר החומות' וחוסר יציבות פוליטי?… בדיעבד, אני שמח שהוצאתי אותו לבד, זו הרפתקה וחוויה של עצמאות, שאני גאה בתוצאה שלה. אפשר להשיג את הספר באתר שלי galhermon.com בהנחה  או באתר "עברית" למי שמעדיפים קריאה דיגיטלית.