מאת: בן דולינקו
היו לי לבטים לגבי על מה לכתוב הפעם. בהתחלה חשבתי לכתוב מה עשיתי שנה לאחר שקיבלתי התואר הראשון, אבל כתבתי את זה בטור הראשון שלי.
החלטתי לכתוב על הפוסט שפרסמתי בפייסבוק לגבי התחושות שלי לחיפוש עבודה. כן, שוב אני כותב על חיפוש עבודה כמו באחד הטורים האחרונים. אבל זה היה פוסט שונה כי הוא גם דיבר בכללי על התחושות של אנשים שמחפשים עבודה.
הפוסט שכתבתי היה על שאני עדיין גר עם ההורים שלי, על שהייתי בכמה ראיונות עבודה ובגלל המרחק לא התקבלתי. הסברתי שזה לא פשוט לחפש עבודה ובמיוחד בתחום שאני די אוהב. למרות זאת, יש גם תחומים אחרים שאנשים אוהבים לעסוק ולא מוצאים בקרבת מגוריהם את העבודה. גם כן הסברתי בפוסט שבעלי עסקים הגדולים והקטנים צריכים להתחשב באנשים כמוני שגרים רחוק מעסקיהם בעיקר שהם ממוקמים במרכז.
בכל ראיון עבודה שהיה לי הסברתי שאני מתנייד דרך תחבורה ציבורית וזה הדרך היחידי שאני יכול להגיע. אבל זה לא עזר. מעסיקים חושבים שקשה להגיע דרך תחבורה ציבורית למקום העבודה. נכון, באוטובוסים זה קשה אבל יש גם רכבות. הכל צריך להיות מתוזמן ולהגיע לעבודה בזמן.
בפוסט ציינתי על משרה שכמעט התקבלתי – לכתוב תוכן בחברת פרסום שנמצאת בכפר סבא. ימי העבודה הם בעצם כל חמשת ימי השבוע (קרי: ימי חול) ובימי שני בבית. כן, ארבעה ימים במשרד ויום אחד בבית. שעות העבודה גמישות מאוד: מתחילים בתשע בבוקר ומסיימים בשש אחר הצהריים. אמרתי להם שאין לי בעיה להגיע בזמן גם אם אני צריך להתעורר בחמש בבוקר כדי לתפוס את הרכבת של השעה 6:01 מתחנת הרכבת יקנעם-כפר יהושע. הנסיעה כולה כשעה ו-45 דקות כולל החלפה בשתי תחנות. אבל הם דאגו שאני אטרח לעשות זאת כל יום. אמרתי בכל מקרה שאין לי בעיה, העיקר שיהיה לי מה לעבוד.
זה נכון שאמרו לי שיתקשרו אליי, אבל זה לא קרה. לתחושתי, ברגע שמישהו אומר שיתקשר, זה אומר שהוא לא מעוניין. זה מעיק. מעסיקים צריכים להיות כנים במה שהם מחפשים. שיגידו את האמת שהאם הם באמת צריכים עובדים או לא, האם יש להם עבודה להציע, האם הם מוכנים להתפשר על המרחק והשעות, האם הם ראויים להעסיק עובד חדש וכן האם הם מתחשבים בעובד החדש.
רוב התגובות שקיבלתי בעקבות הפוסט שפורסם גם בקיר שלי, בקבוצות של חיפאים וכן בסיקרט תל אביב, היו מעודדות וכן היו שהציעו לעבור למרכז. את זה אתייחס עוד מעט. אבל היו תגובות שמרמזות על שאני מתבכיין וחושב שאני היחידי שמפריע לו שאין לו עבודה. היו כאלה שאמרו שיש מעט מאוד עיתונאים ואפילו ציינו את שמו של דובר משטרת ישראל ניצב משנה אלי לוי. כן, אנשים עדיין חושבים שיש מעט עיתונאים בתחום הזה. אולי הם פשוט מכירים שנים אנשים בתחום הזה בגלל הופעתם בתקשורת.
בקשר לעבור למרכז זאת סוגיה קשה. מצד אחד זה טבעי לעבור לקרבת מקום של עבודה אבל מצד שני יש גם השלכות לעבור למקום העבודה. אחד מהם הוא מציאת מקום לגור. נכון שבהתחלה צריך לגור עם שותפים ואין לי בעיה עם זה. הדבר הבא הוא לדאוג לשלם על שכר דירה במידה שאין בעיה עם השוכר. אחר כך צריך לדאוג שיהיה מספיק כסף לחסוך לעתיד. אבל יש גם את הדילמה האם באמת אשאר באותה דירה שאני שוכר ושהשוכר יחליט שהוא מעדיף למכור את הדירה או לחפש משכיר אחר. גם כן לדאוג שאני אמשיך לעבוד באותו מקום עבודה מבלי שיגידו לי שאני לא מתאים. יכול להיות שזה ייקרה באותו זמן שבו השוכר והמעסיק יגידו לי שאני לא מתאים להם.
אז מה אעשה? לחזור לגור בבית ילדותי שזה אצל ההורים?
האם רלוונטי כרגע לעבור כשהמצב של השכירות גרוע והעלות עולה? אולי באמת צריך להתחשב באנשים שגרים לא קרוב ממקום העבודה שלהם ולשלם להם על נסיעות?
השאלות הללו הן פתוחות תמיד. לפעמים יש פשרות בחיים וכן הקרבה. אני לא מפחד לעבור אבל מעדיף להישאר עוד קצת עם ההורים כדי לחסוך לדירה ואולי החיים יובילו לאנשהו.
נכון שאני כותב עבור אתר זה בחינם, אבל זה לא אומר שאני לא עושה כלום. אני כן עושה אבל בדרך אחרת. קשה להיות בתחום זה כדי לחשוב מה לכתוב. יש ימים שאין לי מה לכתוב אבל עדיין מחפש כל דבר קטן שיכול להפוך לאייטם.
אני שמח שיש לי רוטינה. אני קם בבוקר, הולך לחנות הלוטו (אני לא מהמר) ולשוחח עם אנשים. אחר כך חוזר הביתה ומאזין לרדיו. בזמן זה אני גם פותר תשבצים (מקווה בטור הבא אכתוב על אהבתי בתשבצים וכן לבנות אותן), מתכתב עם אנשים בפייסבוק ולחפש גם עבודה.
אני גם שמח שיש לי פלטפורמה לכתוב את תחושותיי. אני מודה כל פעם שיש לי הזדמנות לעשות משהו שאני אוהב גם אם בינתיים אני לא מרוויח כלום. העיקר לשמור על הרוטינה שלי.
אני נהנה לכתוב וכן לראות את הפרסומים שלי. רק לפני חצי שנה התחלתי לכתוב באתר פלנטע. בהתחלה זה היה מוזר לראות את הטורים שלי מתפרסמים אבל כרגע אני רגיל לזה. לכתוב עבורי זה כמו לשוחח עם מישהו שאני לא מכיר. אני פשוט כותב מה שאני חושב. נכון, אני לא צריך לפחד לכתוב מה שבא לי אבל אני כזה שמתחשב באחרים ומשתדל להיות ניטרלי.
תחום התקשורת אינה קלה. צריך כל הזמן לחפש דברים לכתוב או ליצור, תלוי בעבודה. אני מעדיף לכתוב כי יותר נוח לי להביע ויש לי גם אפשרות לכתוב כפי שאני רוצה ואיך שאני רוצה.
תחום התקשורת בעיקר הכתובה אפשרה לאנשים להביע את דעתם ואפשרו להם להתחיל בתחום זה. חלקם הפכו לפוליטיקאים וחלקם לסופרים.
ואם מדברים על סופרים אני אמליץ על שני ספרים ששינו את אופי הכתיבה שלי:
הסופר הראשון הוא ארנסט המינגווי (1961-1899) שזכה פרס נובל לספרות (1954). הוא התחיל את דרכו בתור עיתונאי שטח. הוא סיקר אירועים היסטוריים שבתקופתו זה היה יומיום. בין האירועים שהוא סיקר היו מלחמת האזרחים בספרד (1939-1937) ומלחמת העולם השנייה (1939-1945). כתביו בעיתונים שהוא כתב קובצו לספר שכותרתו המעידה על התחום שהוא התעסק: "כותרת משנה" (תרגום: רחל פן, הוצאת פן וידיעות ספרים, 2014). דרך אופן הדיווחים ניתן לראות דרך כתיבתו את הזווית הראייה שלו במתרחשים. גם לפני שבמלחמות שהוא דיווח הוא כתב על חיי היומיום של אנשים שהוא פגש. אפשר ללמוד הרבה על התקופה שבו חי. סגנונו הספרותי של המינגווי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו באופן כזה "לערב" אותו בסיפור.
הסופר השני שהוא למעשה עיתונאי בפני עצמו הוא אדם ברוך (2008-1945). במשך רוב שנות הקריירה שלו הוא ערך לא מעט עיתונים וביניהם "מוניטין", "מעריב", "גלובס" ו"שישי תקשורת/תרבות". הוא היה ידוע בתור אוצר. בשנים האחרונות לחייו הוא היה בעל טור ב"מעריב". בטור זה, ששמו "שישי" כמו העיתון שערך, הוא כתב על ענייני דיומא וגם על ההלכות שהוא היה בקיא עוד מנעוריו כשהיה דתי.
הכתיבה בטורו מעידה את הגאונות בכך שהוא מעביר את המסר לקרוא באופן תמציתי כמו שהמינגווי נהג. לאחר שנפטר, קובצו כתבות שהוא כתב על התקשורת לספר בשם "תקשורת" (הוצאת דביר, 2010) שנערך על ידי שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב. בזכות הספר למדתי איך לכתוב יותר מדויק כמו עכשיו, מה עדיף לכתוב, איך לגרום לקורא להסתקרן יותר ולחשוב פתוח.
אפשר לכתוב מכתביהם של המינגווי וברוך שבו הם מסבירים באמצעות הכתבות שלהם איך התקשורת עובדת. עדיף לקרוא אותם מאשר לפרט.
מי יודע, אולי גם בעתיד יעשו ספר מהכתבות והטורים שכתבתי ואכתוב. מעניין איך היו מסבירים על האתר הנפלא שאני כותב, "פלנטע", בדברי הפתיחה של עורכי הספר.
