הכתבה הזו נכתבה במעמקי הסגר השלישי, או השני? כבר אין לדעת. הסתובבתי איפה שיכולתי, נקרתה דרכי להגיע לכל מיני מקומות שהיו האופציה היחידה לראות בני אנוש, ואפילו להכיר כמה כאלה הכי קרוב שאפשר מבעד למסיכה.

במשך חודשים ארוכים שאין מועדונים, הופעות, מסעדות, או סתם מפגשים עם אנשים בסלון – חשבתי איפה כן אפשר להכיר דייטים, בני זוג, וסתם אנשים שאפשר לראות שלא מבין המסכים. כמו תמיד החיים הובילו אותי לשם.
ביום רביעי בצהריים אני מגיעה לתחנת המשטרה בחיפה. הוזמנתי לחתום על טפסים שזה נשמע מאוד יבש ומכובד יחסית למישהי שהגישה תלונה כשלפני שבועיים רבה עם מטורף שניפץ לה את שמשת הרכב בגלל ריב על חניה.
ברור שהצדק עימי אבל על כך בפוסט אחר.

התחנה

רק עם הגיעי לתחנה עוד בעמדת הבידוק מקבלים את פניי 3 גברים מסוקסים. או שעם מדים גם סטודנט בטכניון שעובד במשטרה כמאבטח נראה סקסי יותר .
והרי זה ידוע שמדים מחמיאים לגברים ומשמינים נשים. איפה זה ידוע ? בראש שלי since 1999 כשיועדתי לשירות צבאי .אולי תיירים מחו"ל שעולים על אוטובוס בישראל ויושבים מול חיילות חושבים אחרת אבל תיירים לא ראיתי כאן שנה אז קולם לא חשוב כעת .

בעודי עולה לקומה השלישית לחתום על טפסים מול החוקרת שובל , בחורה נמרצת ונאה בת 23 להערכתי ועד שאני יוצאת משם לחנייה חלפו על פניי, הודיעו שהם הולכים להביא אוכל או התיישבו להפסקת סיגריה, כך יצא שחזיתי ביותר מעשרה אנשים בפרק זמן של כמה דקות, הספק לא רע בימים דלים אלו.
וזה מה שנתן לי השראה לכתבה זו . המקומות שבהם הסיכוי להכיר גדול יותר . אנחנו מדברים על מקומות פיזיים. אמיתיים כמובן.

תחנת משטרה

– פתיחת הכתבה די מתארת את הרוב . זאת ועוד יש פה חדר המתנה שלמדתי להכיר בפעם הראשונה שהזמינו אותי אני לא זוכרת כבר למה ושם חזיתי גם הממתינים כמוני וגם החוקר חביב. רק בידקו אם אין איזו טבעת על האצבע ואם יש כזו האריכו את ההמתנה .

בתי אבות

התעלפתם ?זקוקים להחיאה? אסביר. לפני שכשנה אחרי שכלו כל הקיצים והעצבים סבתא שלי נכנסה לבית אבות . זה היה אחרי שזרקה 8 מטפלות כי היחסים עמן הגיעו כמעט עד מכות, ירדה 12 ק"ג והעבירה את רוב זמנה במחשבות והעלאת זכרונות מהשואה, לא דבר אידיאלי לימי קורונה, והיא בעצמה ניאותה לעבור לבית אבות, עם חיי חברה, ארוחות, פעילויות ודברים שאנחנו הצעירים לפעמים יכולים לפנטז עליהם .

עד הסגרים יכולתי חופשי לעלות לקומה שבה גרה לאכול איתה עוגת דבש וקפה שמשום מה הם הוציאו את הקפה הפושטי ממש טעים אבל עכשיו מותר לי לפגוש אותה בחצר האחורית שזה שם בוטה לאזור משמים שנושק למגרש חניה, בכל מקרה במתחם הזה אי אפשר להתחמק מעינהם של פקידי הקבלה, ויש שם אחד חמוד במיוחד, אם כי הוא לא סובל אותי כי אני טרחנית. וכל הזמן בעצם עוברים ושבים שם נכדים, בנים של, מבקרים ופשוט בני אנוש שלא מביטים בי מהמסך של נטפליקס

חוף הים – לא צריך ביקיני או מטקות שני דברים שאני אישית רגישה אליהם בימים אלו, מספיק רק לשהות שם 'לעשות הליכה', (לא הגיע הזמן להחליף את הביטוי הזה במשהו פחות עבש?) או סתם לבהות בגלים ולפנטז על הימים שנוכל לשוט שם באניה. בסגרים רוב הזמן חוף הים היה סגור לבאים ברכב, אבל זה לא מנע מהמוני אנשים לעשות בכאילו, להגיע כשהם חונים מרחוק או כמוני, לבוא ברגל כי יש להם הלוקסוס לגור רק 40 דקות זמן הליכה מחוף הים. בכל מקרה, כשזה כל מה שיש, גם גרגירי חול ומדוזה שוכבת על החוף זה הרבה.

הסופר והמכולת

זה כבר ידוע שאם אנחנו מתלבשים ל'יציאה', מה שפעם היה יכול להיות גם מועדון תל אביבי, או הופעה בקיסריה, היום מסתכם בבילוי אל שופרסל או טיב טעם. בסגר הראשון בעודי פוצחת בקריירה של קופאית, כי הוצאתי לחל"ת ולא הסכמתי לקחת כסף מהמדינה, אבל על כך בפוסט אחר, אלו היו ימי התום שאנשים ממש הקשיבו והקפידו על ההוראות, כך שחוץ מהספסל השכונתי, כי גם אי אפשר היה לעבור את מגבלת האלף מטר, שיא היום היה בסופר, בין מדף המוצרים האורגניים למעדניית הדגים. אחר כך היו כמה כתבות על אנשים שממש עשו דייט בסופר, טוב, אז זה לא כל כך לרמתנו, קצת פאטת לדעתי ,מה הם אמורים לשבת עם בקבוק שוקו על הארגז שמשמש את סדרן הירקות? עד פה, אבל בהחלט אפשר להתחיל ממבטים חודרים בתור לקופה, או ממישוש אפרסקים יחד.

יש לי כמה נקודות מזל בחיים

אחת מהן, שאני אוהבת לקרוא ואף נהנית מכך, המון המון. לכן עבורי לאמץ ספסל, ולשבת עליו עם חומר קריאה כלשהו (אבל אל תקברו את כל כולם בתוך הטלפון, זה פחות הרעיון), קפה ומאפה מקונדיטוריה או מאפיה חיונית זה כדור מרץ ושמחה, כך כשכולם היו שפופים. כשסביבי מכוניות, אנשים עם כלבים, קשישים ומטפליהם אני רק פתוחה לשיחת חולין לא מחייבת. אמנם לא אתחיל כעת את חיי המשותפים עם קשיש בן 90, על אף אהבתי הרבה לזקנים, אבל פנויי עירך קודמים.

לשירותך

אני יודעת שמוקד השירות של חברה סלולרית כזו או אחרת זה המקום האחרון שבא לכם להיות בו אז לונג אז יו ליבד אבל בימים של כלום, גם מתחם של עובדי שירות עייפים, לקוחות עם חרדת נטישה מהנייד ומיצגי ניידים חדשים שעולים הרבה יותר ממה שאתם צריכים להוציא עכשיו – זה גם מקום ששווה לשהות בו. באחד הימים נאלצתי לבקר בנקודת שירות ומכירה – אמיתית, כזו שממש מגיעים אליה- של חברת פלאפון. בפעמים קודמות שיצא לי לשהות בכיף הזה, חזרתי עצבנית ואפילו בפעם אחת פתחתי ריב סוער. אולם הפעם אולי כי העולם עייף ותלוי עוד יותר במערכת התקשורת הקטנה שבכף ידיכם, הכל התנהל אחרת. העובדים היו חביבים יותר, אולי מתוך שמחת העובדים החיוניים, לקוחות נראו שפויים ושפופים, והאווירה כולה הזמינה שיחת היכרות על כוס מים מטוהרים

מה לא מצאתם ברשימה הזו או הורד מחמת הנעלם מהעולם:

מועדונים, פאבים, אוניברסיטאות ומכללות שאמנם היו פתוחות חלק מהזמן אבל כולם נרדמו שם מול הזום. מסעדות, אירועים משפחתיים וחברתיים ויקום מי שהכיר את אהבת חייו בחתונה של חבר, אני רוצה לשמוע איך זה קרה. מה שמנחם אותי ברשימה הזו היא המחשבה שגם בשנת 2004 או 2013 הרבה לפני שפרץ לחיינו הנגיף ההוא, לא נחלתי הצלחה גדולה על רחבת הריקודים, או מול הבופה וברוב המוחלט של הפעמים חזרתי הביתה לבד. וכמו שאתם מכירים אותי, אולי זה לא היה נורא כל כך.