אחד הדברים שאני אוהב בעבודה שלי זה לנסוע ברכבת. לחלוף על פני מקומות שהייתי. אני מדמיין את עצמי שוב ושוב איך נהג רכבת מרגיש כשהוא מסיע את הנוסעים שלו מבלי לדעת מי עולה ולא עולה לא כמו נהג אוטובוס. ישנו ערוץ ביוטיוב שמראים את מבט הנהיגה של נהגי הרכבת. הם זוכים לראות את הנוף הסמוי שאנחנו לא זוכים. אנחנו רגילים לראות את צדדי הנוף. הנהגים למעשה רואים הכל. הכל, אני מתכוון כל מה שאנחנו לא רואים. הם דרוכים כל הזמן ומקשיבים לבקרת שטח שמדווחת בזמן אמת על כל מה שמתרחש במסילות ברחבי הארץ.
בכל פעם שאני חוזר ממשמרת אני משחק בסימולציית מחשב של רכבת תחתית. בעבר זה היה רכבת רגילה אבל עם הזמן הבנתי שצריך להתקדם. זה נשמע מוזר סימולציה, אבל זה כיף. ברגע שמתחילים לשחק, כלומר להסיע באמצעות מקלדת, אני מרגיש כמו נהג. בכל פעם שיש עצירה בתחנה זה צריך להיות מתוכנן.
בכל פעם שאני בתחנת רכבת כלשהו, אני רואה את הנהגים ממתינים לרכבת שבו הם אמורים להסיע. הרכבת נעצרת, יורד ממנה נהג או נהגת ואז המחליף עולה ונוסע. לאחרונה צורפו עוד כמה נהגות רכבות ביניהם אחת בשם חן צרפתי, שעד לפני שנה הייתה שוטרת ושינתה את מחשבתה. טוב, אולי בגלל להיות שוטר היום זה קשה, אבל אולי היא הבינה שהמקצוע של שיטור לא הנישה שלה.
לפני כמה ימים פניתי לנהג רכבת שהמתין להחלפה. אני מכיר אותו רק מתחנה מסוימת. שאלתי אותו איך זה להיות נהג רכבת, למרות שהייתי כמה פעמים בתא ניהוג. הוא אמר שהוא יראה לי ברגע שהרכבת תיכנס לרציף. הרכבת שהוא נהג תיצא מהשירות לאחר שלושים שנה. היא מחוברת לכמה קרונות שיש מעבר בלי דלתות בין הקרונות. הוא הראה לי איך מפעילים את הרכבת. הוא הסביר לי את מגבלות המהירות, את הטכניקות שלהם לעצור את הרכבת באמצעות כפתור שמגביל את הנסיעה בכניסה לרציף ואת המנגנון שהם צריכים לדרוך כל שלושים שניות ואם לא דורכים הרכבת נעצרת.
לפגוש את נהג הרכבת
נהגי הרכבת אמנם רואים את הנוסעים שלהם על הרציפים, אבל האמת לא רואים שהם עולים ויורדים. מי שרואה את זה הוא הפקח. כמו בכל עבודה עם משמרות, הנהגים והפקחים מקבלים סידור מראש. כל אחד והסידור שלו. כמו שאני רואה את הסידור שלי, גם הם לא יודעים מה ייקרה בזמן העבודה. לפעמים הרכבת נתקעת ולא עובדת ולפעמים, לא עלינו, הם נתקלים באנשים שמחליטים לסיים את חייהם דווקא על המסילה.
בזמן הנסיעה הוא שאל אותי במה אני עוסק. אמרתי לו שאני מחלק סקרים ברחבי הארץ. הוא הביט בי, שאל בן כמה אני. אמרתי שאני בן 32. הוא אמר שלדעתו אני צריך לחפש עבודה יותר טובה, כי אני חכם מאוד. אמרתי לו שכל עבודה מכבדת את בעליה. הוא חייך ואמר שזה פילוסופי להגיד את זה. אמרתי לו שהחיים מובילים לאנשהו. הוא לא רצה להאמין בזה. הוא התחיל את הקריירה הנהיגה ברכבת לפני ארבעים שנה. טוב, כנראה הוא מהדור של להיות מסור לעבוד ולא לשנות בכל כמה עשורים.
במחקרים האחרונים הראו כי אנשים משנים את מקום המגורים או העבודה בכל עשור. נזכרתי לגבי הנהגת הרכבת הצעירה עד כה שלפני שנה הייתה שוטרת. לא רציתי להגיד לו את זה. אבל אחרי שירדתי מהרכבת, המחשבה שהוא אמר לי שאמצא עבודה יותר טובה לא ירדה מהראש שלי.
אני מאמין שהחיים שלנו כמו תחבורה ציבורית. אנחנו יודעים מתי הנסיעה, כלומר החיים, מתחילים אבל לא יודעים מתי הם מסתיימים. הנהגים של הרכבת מבודדים מבחינה טכנית. כלומר, הם בקרון הניהוג ולכן לא יודעים את מי הם מסיעים. כל נוסע יכול להשפיע עליהם מבלי שהם יודעים. זה מה שכיף בעבודה בתחבורה הציבורית.
לפני שחשבתי לכתוב על הנהג הרכבת שאמר לי להחליף מקצוע, רציתי לכתוב על הפודקאסט ששינה את תודעתי.
מה שנחמד בעבודה שלי בתור סוקר שאני גם יכול להאזין לפודקאסטים או לצפות תכנים מעניינים ביוטיוב. כמובן שזה בזמן ההפסקות או נסיעה למשימה חדשה. לפעמים אני נהנה גם להאזין לנוסעים אחרים.
האמת, לפני שהתחלתי לכתוב את הטור הראשון שלי חשבתי לכתוב על פודקאסטים. הצעתי לנטע על זה אבל היא אמרה לי שעדיף לכתוב על עצמי. אני אוהב להאזין לפודקאסטים שמעניינים אותי בעיקר על התעשייה למבוגרים שבו מגישה הולי ראנדל ומדי פרק מראיינת אנשים מהתעשייה ומספרים על החוויות שלהם בתעשייה. אני נהנה מאוד לרכוש ידע מהפודקאסטים.
הפודקאסטים הם מעין השראה שעוזרים לנו להבין את העולם כפי שלא ידענו לפני כן. ישנו מאפיונר בדימוס שנכנס לעולם הפשע בעקבות הפללת אביו, שגם היה מאפיונר בעצמו, כדי להוכיח את חפותו. שם המאפיונר מסביר על החיים מסביב לדמות אביו וכן בתוך העולם הזה. בניגוד מה שאנחנו באמת חושבים על המאפיה והסרטים, הוא סיפר באחד הפרקים שהחיים בתור מאפיונר זה כמו כל דבר, פשוט שדרך החיים שלו היה לברוח מהמשטרה. הוא גם מנתח את הסרטים המאפיונרים ומסביר לפי פרשנות שלו על מה התכוונתי הבמאים להנגיש. ישנו גם פודקאסט של אלכס צייטלין שנקרא "הבאים אל הפרופסורים" שמציג בפני הקהל הרחב שיחות בנושאי ארכיאולוגיה והיסטוריה של עם ישראל.
הסטנדאפיסט
לאחרונה נתקלתי בפודקאסט מעניין של בן בן ברוך, סנדטאפיסט מצליחן שלפני כן עבד בחברת ביטוח שהקים. הוא לא שיער שיהיה בתחום של הבידור. לפני 15 שנה הבין שתחום הביטוח לא מעניין אותו כל כך, לכן החליט להחליף מקצוע. הוא נהג ללכת למועדוני הסדנטאפ ולהופיע בפני קהל שלא הכיר. בהתחלה, כך מעיד בפודקאסט שלו "המוג'ו של בן בן ברוך" שמועלה גם ביוטיוב, חשש מלהופיע. הוא חשב שזה קל, אבל הבין אחרת. הוא התאמן שוב ושוב באמצעות הופעות זוטרות במועדונים שונים. הפריצה החלה דווקא לאחר שצילם פרודיה שעשה כמחווה ל"מהפכה במטבח" של השף אסף גרניט. הפרסום הזה זכה אותו לשבחים ואף גרניט חשב שזה גאוני, כפי אמר בפרק שבו הופיע בפודקאסט של בן ברוך.
בן ברוך החליט להופיע גם בהיכל המנורה בהופעה שנקראת 360 מעלות, כלומר להיות על במה עגולה וכל הקהל מסביבו. היו לפחות 5,000 אנשים בקהל. הוא סיפר בפודקאסט על התחושות שלו לפני ההופעה, שלטענתו זה יותר מלבוא לסתם יום עבודה. מה שהוריד ממנו את המתח זה המשפחה שלו ובעיקר אשתו, שלפני 15 שנה היא דחפה אותו לנסות לעשות סטנדאפ.
בפרקים שצפיתי עד כה, בן ברוך ראיין את הרב יצחק פנגר הידוע כמחזיר בתשובה ואיש רוחני שהגיע לעולם התורה במקרה לאחר חיפוש עצמי; אלון גל שהיה ממאמן שחייה, מנהל ביטוח ועד למאמן אישי מוצלח שהתפרסם בעיקר בטלוויזיה; יובל שם טוב, הידוע "יובל המבולבל", שהתחיל כליצן בקניונים והשקיע את כספו מהתחונה בקלטת לילדים שקנתה את תהילתו ותחילת דרכו.
המסקנה בכל פרק של בן ברוך הוא שצריך להמשיך להאמין בעצמנו, אחרת נוותר על החלום. אבל יש עוד דבר: אנחנו באמת לא יודעים מה יוביל אותנו החיים. הקורונה, למשל, שינתה את החיים שלנו לטוב ולרע, כמו שכתבתי בטור הראשון שלי.
נחזור לשנייה לאותו נהג רכבת שהציע לי להחליף מקצוע. הוא גם שאל אותי אם מעניין את אגרונומיה. אמרתי שזה לא הראש שלי. יכול להיות שלפני ארבעים שנה הוא רצה להיות אגרונום אבל משהו שינה את דעתו. לכן חשב שאני כמוהו, שזונח את החלומות שלי.
