מיה מזרחי, היא רק בת 16 ונראה שיודעת כבר מספיק על העולם, מספיק בשביל להוציא ספר מה שרובנו לא מגיעים אליו אפילו בגיל 40 (כולל כותבת שורות אלו שאצלה המחברות עוד טמונות במגירה). מזרחי כותבת על תקופת נעורים מורכבת ומאתגרת אשר התחילה אצלה עוד בכיתה ח', שם נקלעה, כמו רוב בני הנוער, לסיטואציה בה נאלצה לבחור האם לתמוך בבריונות ואלימות חברתית או לא. היא בחרה שלא, אקט אמיץ למדי, אבל זה הגיע עם השלכות שנאלצה לשאת.
היא כותבת "העולם המושלם" בעיניה. שואפת ליצור מציאות אחרת לכלל בני הנוער (ואף למבוגרים). "הספר שם דגש על דימוי עצמי ואהבה עצמית, שיברון לב, היכולת להתמודד עם דברים שלא ניתן להשיבם לאחור ובעיקר על הכוח להישאר אנושי בעולם הטכנולוגי והקר", היא אומרת ואני כל כך מזדהה עם דבריה.
הכנפיים של מיה מזרחי
גרה בירושלים ופועלת בתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", המשלבת צעירים עם ובלי צרכים מיוחדים, בה היא נמצאת כבר 4 שנים בתפקידים של חניכה, הדרכה ורכזת. בעקבות כך מיה זכתה בפרס "עשרת בני הנוער המשפיעים ביותר בירושלים" מראש העיר. בנוסף, כיום היא פעילה בקו הזינוק- תכנית מנהיגות לנוער של קרן רוטשילד, אחראית דיגיטל בעמותת "פותחים את הלב" ויו"ר חברה ועשייה במועצת הנוער העירונית.
היא גם מעבירה הרצאות בבתי ספר ובתנועות נוער במטרת להוות השראה עבור בני נוער ומתן כלים פרקטיים להגשמת חלומות. כאשר הבינה את חשיבותה של האנושיות, ואת החוסר שלה בעולמנו, החליטה מיה לנסות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, וכתבה את ספרה הראשון הבנוי מקטעי כתיבה קצרים, שירים וסיפורים במגוון נושאים הנוגעים ברגשות שכולנו חווים, במחשבות, בחלומות, בעלבונות שאנו סופגים, בשריטות וצלקות אותם אנו נושאים, ודנים בדפוסי התנהגות שאימצנו לעצמנו במהלך השנים רק בשביל להתאים את עצמנו לאחרים.
"הכתיבה מאז ומתמיד ליוותה אותי והיוותה עבורי בית מחשבות, רעיונות וחלומות", היא מספרת לי, "כשסיימתי לכתוב את ספרי 'סימני הזמן', בהוצאת ספרי צמרת הוצאה לאור ידעתי שהוא לא צריך להישאר במגירה, ושבטוח אי שם יש אנשים שזקוקים למילים שלו. בחרתי להוציא אותו לאור דרך גיוס המונים ולתרום חלק מההכנסות לחניכי "כנפיים של קרמבו", תנועת נוער שמשלבת צעירים עם ובלי צרכים מיוחדים, שבה אני פועלת כ4 שנים.
"תמיד ידעתי שאני שונה"
על הייחודיות שלה היא מרחיבה: "אני חושבת שתמיד ידעתי שאני שונה. שונה בדרך שאני רואה את העולם, בתגובות שלי, במה שמעניין אותי. שונה קודם כל מהמקום הזה שאכפת לי, לא לכולם אכפת. במשך שנים ראיתי את זה כחיסרון. הייתי מסתכלת על עצמי ולא אוהבת את מה שאני רואה. הייתי מחביאה את השונות, אבל עם הזמן בחרתי לקחת את זה למקום יותר טוב.
הבנתי שיש בי ייחוד. הסתכלתי על כל אותם ״האנשים הגדולים״ והמצליחנים, והבנתי שבלי הייחוד שלהם, הם לא היו מגיעים למקומות האלו.
למדתי לאט לאט שהכוח הכי גדול שלי, זה השוני הזה שהסתרתי במשך השנים. למדתי להבליט אותו ולתת לו להוביל אותי.
"למה ילדה קטנה צריכה את זה?"
מאכזב לגלות שיש אנשים שלא חושבים שגם נערה צריכה להגשים חלומות, כמו להוציא ספר. טוב שלא שלחו אותה להיתקע מול טיק טוק, אני חושבת בציניות כשהיא מספרת לי את הדברים האלו. "כשבחרתי להוציא את 'סימני הזמן' לאור, הרבה אנשים הרימו גבה. היו כאלה שלא הבינו, אמרו לי למשל 'למה ילדה קטנה צריכה להתעסק בכל זה, תלמדי בבית ספר, תלכי לאיזה חוג וזה מספיק'. והיו כאלו שחשבו בקול 'איזה מתוקה, יש לה חלומות גדולים שכנראה לא יתגשמו'".
– זה לא שבר אותך? זה יכול להפוך גם בני 50 לבטטות כורסה
"למדתי עם הזמן שתגובות תמיד יהיו, אבל אנחנו אלה שבוחרים איך להגיב אליהן. כשאת מספיק שלמה מול עצמך, שום דבר לא יכול להזיז אותך. אני זוכרת את השיחה הראשונה עם ההורים שלי, שסיפרתי להם שאני רוצה להוציא את הספר. הם היו הראשונים להאמין בי, גם אם הם לא תמיד הבינו למה עד הסוף. הם סמכו על התחושות שלי.
אני זוכרת בעיקר את המילים של אמא שלי בשיחות ראשונות מול כל מיני הוצאות. את האמונה הגדולה שלה בי. היא לא הסכימה להתפשר ושיעריכו אותי פחות ממה שמגיע לי. מבחינתה, אני יצור נדיר ומיוחד. בדיוק כשהוצאתי את הספר, עברתי לבית ספר חדש. פתחתי דף חלק ונקי, כשחברים שלי שמעו שהוצאתי ספר, ישר קיבלתי כינוי ״הסופרת״. כמו סוג של גאווה מצידם.
היום, אני אומרת לכל אלו שלא האמינו או שפקפקו, שהכל אפשרי. אנחנו רק צריכים להאמין בייחוד שלנו, הוא הופך אותנו למי שאנחנו."
