גילוי נאות: הכתבה הזו נכתבה ב-2019 אולם פוסט קורונה לדעתי היא בהחלט רלוונטית. היות והאתר שבו פורסם כבר אינו בין החיים, אני שמחה ויכולה להביא אותה לכאן ובטוחה שהיא תתרום לכם. היא הייתה שיתוף פעולה עם המרכז לקבלה החיפאי אבל מדברת על קבלה ככלל.
וכך זה מתחיל. קבלה:
לא, לא היה קל לאחרונה. להגיד שהחודשים האחרונים בחיי היו מאתגרים, יהיה ניסוח עדין, מכובס משהו.
הם היו שילוב של עייפות ותסכול מתמשכים. בגלל החיים כאן, התחושה שצריך להיאבק כל יום, הבדידות. בגלל עבודה קשה שהרגישה לא מתגמלת שכן מה לעשות ונבצר מבינתי לעבוד בתחום ההיי טק, שם לפחות הייתי יכולה להתנחם באיזה שיעור פילאטיס או מקרר מעדנים חופשי, בנוסף כמובן למשכורת גבוהה עם בונוסים שמאפשרת קפיצה לנופש באיזה אי קסום. אז אלו הם לא חיי, תחשבו יותר בכיוון של שגרה מבודדת וריקה בדירת 2 חדרים ‘עולב’, כמו שאמא שלי אוהבת להזכיר לי, ורדיפה אחרי טיפות אנרגיה אחרונות רק כדי לעבור את היום או את השבוע.
למען האמת, היו רגעים שבהם חששתי כי אני עומדת לאבד את שפיות דעתי ולו גם אופן חלקי. לא מצב טוב אם את כבר רווקה, עם עודף שעות עבודה אך חוסר מזומנים באופן שאת שוקלת לעמוד בתור בפתח העמותה ההיא שבה מחלקים סלי מזון לנזקקים. אני יודעת איפה הם ממוקמים.
אומרים שהכי שחור לפני עלות השחר, ואולי מישהו למעלה התחשב בי כך שבשיא תחושת העולב שלי, אחרי עוד יום של עבודה רבה מידי, אוכל זבל ומרמרת אינסופית, הגעתי למרכז לקבלה בחיפה.
החלטתי להרגיש טוב וללכת עם זה.
המייל העקבי
כבר שנים אני מקבלת מהם מיילים. יש כתובות שלא עושים להם ‘הסר’ לעולם, כי אתה יודע בפנים שיום אחד זה אולי יהיה לך מדויק, למרות הקולות שמסביב. מה, אתם לא יודעים שכולם יודעים יותר טוב ממכם? פעם הגעתי לאיזו הרצאה חינמית וחביבה שהיתה במרכז לקבלה. משהו על חלומות ופתרונם, לא תגידו, איזה נושא איזוטרי, דתי או שמיימי משהו. פשוט נושא פופולארי שמעניין רבים ותמצאו עליו מיליוני תוצאות בגוגל וביוטיוב. אני מכירה דוקטורית ידועה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה שמריצה שנים הרצאות בנושא. והנה אני יושבת בעוד מפגש חברים ומספרת כבדרך אגב על ההרצאה, שחלק מהסיקור השבועי שאנחנו עושים לנו בכל פרלמנט שכזה. ובכן, או שיש לי פרצוף נחמד מידי, או שאנשים במדינה הזו כבר התרגלו לעשות דרמה מכל דבר (שתי האפשרויות נכונות, מיינד יו) שכן מיד זכיתי למבטי תמיהה פלאס הערות ביקורתיות שלא רק גרמו לי להיחנק מהקפה – והיי, לי אסור להרוס את הקפה – אלא גם הציגו אותי כמו איזו נערה במצוקה שמחפשת את האור בחייה הנלוזים. “מה פתאום את צריכה את זה, מה עובר עליך, הכל בסדר?”, הם שאלו בדאגה מזויפת. ידידי ג’ אף התעלה על עצמו ושאל אם אני מתכוונת לחזור בתשובה או סתם “מתחזקת בכל מיני ממבו ג’מבו רוחניקים”. עניתי שאני אולי מתחזקת באימוני כושר, כי השבוע הוספתי משקל באימוני התנגדות. הוא שתק, תודה לאל.
כן, הם הצליחו להוציא לי את החשק, אני מודה שחששתי קצת מביקורת כלפיי. לא יכולתי שלא לתהות, האם אני עלולה להיכנס לאיזו הרפתקאה שתערער אותי, תשנה את חיי ואת האישיות שלי, כך שאחר כך לא אזהה את עצמי במראה? כל חיי חיפשתי להרגיש כאילו באתי הביתה, אבל הפעם פחדתי ללכת לאיבוד.
ואז הגיע יום כיפור. לא כיף גדול למי שקשה לה שלא לגמוע מים במשך שעתיים כמוני. גרתי במרחק הליכה למרכז הקבלה והחלטתי שבמקום לקרוא או לישון כל היום, אנסה להעביר את הזמן בצורה אחרת. לא ממש התעניינתי במהות היום הזה, ודי הרגשתי מוזר להגיע למקום שאני לא מכירה או לא ממש שייכת אליו. אבל אני זוכרת את האנשים והאנרגיות שמילאו את המקום, איך הם שרו בשמחה את שירי החג, מלאי אור וכוחות כאילו לא מחכה להם יום שלם של צום. זוכרת את תחושת הביחד שלרגע השכיחה את עידן הבדידות הדיגיטלית ובעיקר, איך הם גרמו לי להרגיש טוב, והרי זה מה שכולנו רוצים בסך הכל, לא ? אז חזרתי.
המרכז לקבלה החיפאי הוא מקום נעים ומזמין בחורב 19, חיפה סיטי. אני מגיעה לשם טרוטה, אחרי עוד יום ארוך וקשה (שרוב תוכנו מיותר). חסרות לי בערך 700 שעות שינה, המוח שלי עמוס במיליוני פריטי מידע לא חשובים כיאה לדור ה-FOMO שפוחד להחמיץ משהו ממה שהאלגוריתם של פייסבוק מחליט לשלוח לו היום. אז לא, אתם לא מפסידים כלו. אני רק הבנתי איזה ידע חשוב מגלה לי מחוץ למסך.
הקבלה היא ידע שמשנה חיים ואני אומרת את זה בתור אחת שנמצאת בעולם הרוח וההתפתחות האישית כבר 20 שנה, כשבישראל בקושי ידעו להגות את המילה מדיטציה.. אני מאוד מאמינה במה שמכונה עולם self help, חוויתי עשרות סדנאות, קורסים, הרצאות, גורואים, ותורות שונות.
אבל קבלה היא לא עוד כלי טרנדי עם אובר פרסום ממומן ברשתות, היא לא עוד שיטה שחולפת עם הרוח. היא החיים עצמם. חכמת הקבלה נותנת כלים מעשיים להעלאת המודעות עד לרמה שמשנה את חיינו ומלמדת איך להגיע למילוי והגשמה אמיתיים.
ללמוד להפסיק לדאוג ולהתחיל לקבל
אנחנו למשל, לומדים על שפע, נתינה וקבלה. זה כל כך מעניין ונוגע בי עד שהבטן כאילו קופצת גבוה ומחייכת בפנים. מזמן לא הרגשתי כל כך ערנית, כל כך alive. זה מרגיש לי שמצאתי את התשובות, שאפשר להרפות. הנה למשל כמה תובנות על שפע ופרנסה שאני התעופפתי עליהם:
- דאגה מצמצמת את הפרנסה. אדם שמצמצם את הכלים שלו לא יעשה לעצמו שפע.
- קמצן מרוויח פחות מלארג’. תיארתם לעצמכם?
- אתה תקבל את מה שאתה ראוי לו. ירושה של מיליונים יכולה ללכת לאיבוד אם היורשים לא ראויים לה.
- לא צריך לעבוד קשה, זה לא יביא את הכסף. עליך לעשות יגיעה רק לפי מה שאתה יכול. שמעתם את זה, אתם שתקועים במשרד 12 שעות כדי לרצות את הבוס? It’s not working.
- אם תעבוד בחודש 95 שעות במקום 100, תראה שתרוויח אותו הדבר, זה עניין של אמונה ובטחון.
- יש אנשים שממשיכים להתפרנס גם כשהם לא יכולים כבר לעבוד. ברור שאתם מכירים כאלו.
- אל תעשה ביטוח חיים, חבל על הכסף. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר אז אל תמשוך 3/4 מהמשכורת שלך על ביטוחים.
כשהאושר והרוגע לא תלויים בתגובה שלכם לאירוע
גובה. אתם יודעים איך זה, כשכל דבר מיד מקפיץ או מרגיז אותנו וזה יכול להיות פוסט טפשי בפייסבוק שיכניס אותנו לדרמה מתמשכת שתדלדל אותנו אנרגטית או מצבים יותר משמעותיים בחיים, סכסוך או פרידה למשל.
- אם נמצאים כל הזמן בתגובה אוטומטית נמצאים בחושך ובצמצום.
- תגובה זה רובוטי, אתה מקבל מחמאה ואתה מיד מרגיש טוב ולהפף מקבל ביקורת ומיד נעלב. אם אין לך מילוי משלך אתה כל הזמן מגיב לחיצוני, למה שיגידו, בעצם ‘משחקים לך עם הכפתורים’.
- ובאותו הקשר, אם לרגע אתה מרגיש טוב זו שמחה שתלויה בדבר. אם אני שמחה כתוצאה ממחמאה זהו מילוי שמגיע מהעולם הגשמי שהוא רק 1%.
- צריך להבין שהתגובה היא האויב האמיתי, לא המכשול הזמני. זה שאמרו לי משהו לא יפה, זו לא הבעיה. האויב בחיי הוא התגובתיות שלי. איך מטפלים בזה? היריעה קצרה מלהכיל, אבל זה מרתק ומעצים.
דברים מתחילים להיפתח
כמה שבועות לאחר שהתחלתי ללמוד, הרגשתי הרבה יותר שלווה ונינוחה, קיבלתי סכומי כסף מכל מיני מקורות, ונפתחו בפני הזדמנויות נוספות. למשל, קיבלתי שתי הצעות עבודה לפרויקטים נוספים ורווחיים, סכום פיצויים מעבודה שעבדתי בה בעבר השתחרר בקלות, אחותי הודיעה לי שהחודש יחולק בינינו שכר על דירה שאנו משכירים, כסף שהיה צריך ללכת לתשלומי ארנונה. סבתא שלי הפכה נדיבה ונתנה לי סכום יפה במיוחד, והיי, זה לא קל לקבל כסף מאשה בת 92 (היום בת 95:) ) שהחליטה לאחרונה שכולם רוצים לגנוב ממנה כסף.
ובינתיים החיים משתנים, באופן מדויק ובדיוק בקצב הנכון. האושר שלי כבר לא תלוי במאפה שוקולד, במחמאה שמישהו זורק לעברי או האם יש לי דייט השבוע ומתי כבר “אסתדר” בחיים. אולי אנחנו כבר מסודרים. בתקופת הלימודים שלי הרגשתי יותר רגועה, שלמה, חזקה מבפנים, באמת. יש לי עוד דרך לעבור ומה ללמוד, כי כל החיים אנחנו מתפתחים, אם נרצה בכך. אבל עכשיו לפחות יש למה לצפות, יש כיוון פשוט וחכם, וזה המון.