בכל פעם שביקרתי אצל סבי וסבתי בארה"ב הייתי נוסע לבית דודי, אחי אימא שלי. שם הייתי מבלה יום שלם עם בני דודי. מדי פעם רמזתי שאני רוצה לקרוא עיתון בעברית. דודתי הייתה לוקחת אותי לבית ממכר ששם מכרו "מעריב", 'הארץ' ו"ידיעות אחרונות". לקנות עיתון בעברית במדינה שדוברת אנגלית זה כמו לקנות משהו לא כשר במדינה שאמורה להיות שומרת כשרות. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשקראתי את העיתונים הוא לראות איך הם נראים. האמת, לא שינו את הקונספט של העריכה חוץ מאיפה שזה נדפס – בארה"ב.

כן, נשמע מוזר לקרוא עיתון בארה"ב ובעיקר בעברית. היו שמועות שהדפיסו את העיתונים בישראל והביאו אותם במיוחד באמצעות מטוס, אבל זה לא נכון. העיתונים הודפסו עוד בשנות השישים עבור ישראלים שהחליטו שקשה להיות בישראל ויש תקווה בארה"ב. תפקידם של העיתונים היה לשמר את התרבות הישראלית הרחוקה. לקרוא עיתון בעברית היה כמו לקרוא תנ"ך בגרסה המקורית. כל מילה היה קדוש גם אם מדובר ברכילות זולה או במודעת אבל. לפתור תשבץ בעברית מעיד על המשכיות ושימור השפה העברית.

גם כן הייתי קורא באנגלית את ניוזדיי המקומון של לונג איילנד, בהשוואה למקומון בישראל ניוזדיי נחשב ארצי למרות שהוא מקומי, וניו יורק פוסט הצהובון. לקרוא שני עיתונים שהם ההפך של כל אחד היה לקרוא גרסה שונה של התנ"ך. שבעים פנים לתורה ושבעים פנים לחדשות. ניוזדיי נחשב לחכמים וניו יורק פוסט נחשב לאלו שקוראים מהר ברכבת ובעיקר לראות את התמונות של הדוגמניות וכן את מדור הספורט ששערו מצד השני של העיתון כמו "חדשות" המיתולוגי. "ניו יורק טיימס" נחשב לעיתון שבו צריך להשקיע מאמץ לקרוא וכן עלות עותק פי שתיים משל "ניוזדיי" ו"ניו יורק פוסט".

למעשה, "ניו יורק טיימס" הוא המקביל של "הארץ", "ניוזדיי" היה המקביל ל"מעריב" של דנקנר ו"ניו יורק פוסט" היה המקביל של "ידיעות אחרונות". אגב, עיתונים האמריקנים שציינתי זכו גם בפרסי פוליצר לצד עוד עיתונים מקומיים-ארציים בארה"ב שלא ציינתי. ברפרוף מהיר ומעמיק שעשיתי עם השנים האחרונות באתר השימור של עיתונים בעברית, כתבות רבות פורסמו באמצעות סינדיקציה ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". לקרוא כתבות שפורסמו כמה ימים לפני שפורסמו בארץ מעיד על חוסר כתבות אצל העיתונים הישראליים. חדשות ישנות אפשר לכנות את זה. לקרוא מה שהיה אז ולהאמין שזה כעת. זה עדיין קיים בכל העיתונים בעולם ובעיקר במדינות שחושבות שהן מערביות והמידע מגיע מאוחר.

עד לפני הקורונה "ידיעות אחרונות" נשאר היחיד שהודפס בארה"ב בליווי מקומון בשם "ידיעות אמריקה" שהיו לו רק שתי גרסאות עם אותם כתבות: המזרחי והמערבי. המזרחי היה כמובן ניו יורק, בוסטון, ניו ג'רזי ומיאמי והמערבי רק לוס אנגל'ס. במקומון זה פורסמו בעיקר ידיעות די מקומיות שטוחות, רכילות על אנשים שמעולם לא נתקלנו והרבה מאוד פרסומות של עורכי דין, רופאים, מורי לנהיגה וגם זמרים שבארץ מוכרים. למעשה, זה היה עוד מקומון שנועד לעטוף את הדגים או לנקות את החלונות. אגב, בארה"ב מדפיסים את העיתונים בלי סיכות.

אחד הדברים שנהנתי לקרוא עיתונים ישראלים בארה"ב היה דווקא עיתון "הארץ". עיתון שהוא חיקוי מושלם ל"ניו יורק טיימס". שוקן חושבים שהם זלצברגר, המשפחה ששולטת ב"ניו יורק טיימס" למעלה ממאה שנה. אבל השוני בין שני העיתונים הוא האמינות בידיעות וכן העימוד שבו קוראים את הכותרות לצד הכתבות בעמוד הראשון עם המשכים של הכתבות בעמודים הפנימיים. רוב הכתבות מרוחות בשביל תשומת לב של הקורא. עד לפני כמה עשורים, "הארץ" פרסם כעשרה כותרות לצד הכתבות בעמוד הראשון אבל עם עידן האינטרנט הוא מעט לפרסם אותם. הוא למעשה גם היה בין העיתונים הראשונים בארץ, לצד "מעריב", ששילב את הכתבות המודפסות לכתבות באינטרנט. לפני שנכנס העידן העיתון הדיגיטלי, היינו קוראים את כל הכתבות שפורסמו בעיתון המודפס בחינם כולל הכותרות. נהנתי לקרוא את הכתבות כשהייתי בביקורים בארה"ב. להרגיש כאילו אני הראשון שיודע מה יהיה בעוד כמה שעות בשעון ישראל.

עיתון הארץ השתנה עם הזמנים. פעם היה נחשב לעיתון ציוני שורשי שדואג רק לתושבי הארץ ולא משנה מאיזה לאום, עדה, מין, גזע ודת. אבל מאז מלחמת לבנון השנייה והאינתיפאדה הראשון הגישה שלה השתנתה. אין עוד אזכורים על ערביי ישראל ויש אזכורים רק על הפלסטינים שאותם אנחנו לא רוצים להתעסק בטוב או ברע. כל זה התרחש כשגדעון לוי, בעל טור "איזור הדמדומים" שמתפרסם מדי יום שישי לצד התמונה השבועית של אלכס ליבק, ההוא שצילם את המחבל שנתפס בפיגוע קו 300 שפורסם בעיתון "חדשות", החליט להתמקד בעיקר על "הכיבוש הישראלי" באמצעות שליטה בפלסטינים. הוא עצמו מעיד שאינו יודע את השפה הערבית ונעזר בידי מתורגמן מקומי. ספק המתורגמן אומר ללוי את האמת. הבעיה העיקרית היא ש"הארץ", שמגדירה את עצמה עדיין ציונית, אינה מתייחס בכלל לערביי ישראל. בכפרים הערבים מעידים על זלזול מלא. אני לא מבין למה עיתון מכובד כמו "הארץ" לא מסקר דווקא על החברה הערבית, אולי בגלל שזה לא סקסי לסקר את הערבים שנשארו בקום המדינה. העיקר למצוא תירוצים על הסבל של הפלסטינים ואולי כנקמה על ערביי ישראל שנשארו אחרי קום המדינה.

אם "הארץ" היה רוצה להיות "ניו יורק טיימס" עליו לגוון עוד דעות ובעיקר להוסיף עוד כמה מאמרי דעה בכל גיליון שיוצא, להפסיק להצמיד את מידע על משרדי העיתון ואיך להגיע עליהם באמצעות המייל ולהשאיר את קרדיט של העורכים, עליו להתמקד גם בכתבות שוליים כמו ש"טיימס" מבטיחים בסלוגן "כל החדשות הראויות לדפוס" ואולי להמציא לעצמם סלוגן שימשוך את קהל הקוראים הצעיר. כמו כן, "הארץ" צריך לגייס עוד כתבים צעירים שמבינים פה ושם את החברה הישראלית החדשה. נכון, קשה להיות עיתונאי בישראל שהיא מדינה קטנה יחסית לשאר המדינה הדמוקרטיות, אבל תמיד יש קול אחר של החברה הישראלית.

אולי על זה התכוון שלמה קרעי לגבי לשנות את הגישה של "הארץ" לחדשות. צריך להתמקד על החברה הישראלית ולא על חברה זרה שגרה לידנו ששואפת גם עצמאות אך גם להשתלט על ארצנו. לא זאת הארץ שלי, גם אם אמשיך לקרוא את העיתון רק בשביל הדיל של הדיגיטלי, המודפס והמקוון.