איך זה מרגיש לקבל ד"ש חם מהעבר שמכניס פנינים של התרגשות לתוך הסיפור המשפחתי וטעם של חמימות נעימה?
במדור חיפוש קרובים של "על המשמר" שפורסם ב-22 באוקטובר 1947 נכתב כי "ליפסקי לובה מחפשת את אחיה חיים בן לייבוש ורייזל ומלודז'. לפנות: אברהם דולינקו כפר סבא, חצרות הדר 6". שנה לפני כן הם נפגשו לראשונה בקפריסין לאחר שגורשו יחד עם המעפילים מארץ ישראל על ידי הבריטים. שניהם שרדו את השואה ואיבדו את המשפחה שלהם. ללובה נשארה רק אחות אחת ששרדה. לובה, כמו אחותה, הייתה נשואה לפני השואה ואיבדה את בעלה הראשון יחד עם בנם קטן. אברהם גם היה נשוי אך איבד את אשתו לאחר שחזר מבית חולים בגלל פציעה. הוא שירת בצבא הפולני והרוסי במלחמת העולם השנייה. כאשר חזר לעיר שבו התגורר הוא גילה שהצבא הפולני התפרק ולא נשאר שום זכר מהמשפחה שלו. הרוסים הציעו לו להצטרף אליהם ואם לא אז הנאצים ייקחו אותו. הוא החליט להצטרף אליהם.
חודש לאחר פרסום המודעה אברהם גויס לארגון ההגנה ונלחם בקלקיליה. זאת הייתה תחילתה של מלחמת העצמאות שפרצה בעקבות כ"ט בנובמבר שהיום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל ליהודים ולערבים.
שישה חודשים לאחר פרסום המודעה נולד להם בנם היחיד שייקרא על שם אביו של אברהם. חמש שנים לאחר מכן הם יעברו עם בנם לאוסטרליה בנסיבות משפחתיות. באותם ימים סטלה הייתה בהריון שני עם ביתה. היא חלתה והרופאים חשבו שהיא תמות לכן לובה החליטה לנסוע לאוסטרליה עם בנה כדי להיפרד מאחותה. אברהם לא רצה אבל בסוף הבין שלובה ובנם צריכים אותו. למעשה הם נשארו עשרים שנה באוסטרליה. אגב, סטלה והתינוקת שלום.
עשרים שנה לאחר מכן בנם חזר לארץ, הצטרף לקיבוץ והתגייס לצבא. שירות הצבאי היה תשעה חודשים אבל פרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא נלחם כחובש צבאי. לאחר המלחמה הוא חזר לקיבוץ והתחתן עם אשתו הראשונה שממנה יש להם בן ובת. כמה שנים לאחר מכן הם התגרשו. הוא נשאר לגור שם. באמצע שנות השמונים הוא נפגש במקרה עם אמריקנית שביקרה את בן דודה שהתגורר באותו קיבוץ. בסוף שנות השמונים התחתנו ובתחילת שנות התשעים נולד להם בנם המשותף.
כותב השורות האלה הוא בנם המשותף. הוא גדל בבית ליברלי ותומך. הוא בקשר מצוין עם אחיו ואחותו. יש לו ארבע אחייניות ושלושה אחיינים. הוא זכה להכיר את לובה ואברהם. הוא בילה אצלם בכפר סבא לאחר שחזרו בשנות השמונים מאוסטרליה. אבל הוא לא הכיר אותם היטב כי הם נפטרו כשהוא היה צעיר. כשאברהם נפטר הנכד היה בן 7 וכשלובה נפטרה הוא היה בן 9.
עכשיו בגוף ראשון. תמיד רציתי לדעת עוד אליהם. על פי אבא שלי הם בקושי סיפרו על העבר שלהם. הם העדיפו להשאיר הכל מאחורה ולהתחיל מחדש בחייהם. אינני יודע בדיוק על המשפחה שלהם. למעשה היו לכל אחד בן דוד ששרד את השואה. אני זוכר את התמונה של סבא רבא שלי מצד סבתי שאבא שלי נקרא על שמו למרות ששמו העכשווי הוא לועזי. תמיד סיקרן אותי על סבי וסבתי, על המשפחות שלהם, על העבר שלהם וכן הופתעתי לגלות שלסבתי היה בן שנספה בשואה. למעשה לאבא שלי היה אח שמעולם לא הכיר אותו. את זה רק גיליתי כשעשיתי את פרויקט השורשים.
לאחרונה מצאתי את המודעה שסבתי פרסמה. זה באמת הרגיש כמו ד"ש מהעבר. התרגשתי נורא לגלות כי היא לא וויתרה לחפש את המשפחה שלה ומעיד כי היא שאפה למצוא אותם. לצערנו הרב היא לא מצאה אף אחים ואחיות שנשארו בחיים. סטלה והיא היו היחידות ששרדו. כשקראתי את השורות של המודעה הבנתי שזה מסר מהם גם אם הם לא ידעו שבעתיד יקרא נכדם את זה.
התחושה מקריאת המודעה גרמה לי להבין שיש תמיד תקווה בכל דבר גם לאחר אסון כלשהו. חבל שסבתי לא בחיים כדי לראות שנשאר ארכיון שמופיע גם המודעה שלה.
