לאחרונה חגגתי יום הולדת ה-35 שנה. עדיין לא מצאתי את הייעוד שלי ואת המטרות החיים שלי. במבט לאחור, היו לי עד כה חיים מעניינים. חוויתי התעמרויות, התאהבויות חד צדדית, ציפיות, הזדמנויות כמו לכתוב טור הזה למרות שזמן רב לא יצא לי לכתוב בגלל המצב הביטחוני וכן הדיכאונות מן העבר.
גיל 35 בעיניי זה גיל שאוטוטו יהיה המשבר. במקום להקים משפחה ולעבוד בעבודה נחשקת, אני עדיין גר עם ההורים. זה נשמע כמו שאני עצלן ולא רוצה לעבוד אבל האמת היא הפוכה. כן, אני רוצה לעבוד ולהקים משפחה אבל הגורל הוביל אותי לזמן שאני נמצא. אולי זה לטובה.
הדברים החיובים שעשיתי עד כה הם לעשות רישיון נהיגה בפעם הראשונה לאחר שניסיתי הרבה פעמים ולא הייתי בשל לכך. לכן, בעיצומו של מלחמת "חרבות ברזל" אזרתי אומץ, למדתי תיאוריה, נכשלתי מספר פעמים במבחני תיאוריה, המורה לנהיגה לימד אותי תוך כדי, עברתי את התיאוריה וכן את הטסט. בעיניי זה הישג חשוב לא רק שאני מסוגל אלא גם להיות עצמאי בשטח.
המלחמה גרמה לכולנו שוב חשיבה באמונה באלוהים או שייכות למשהו משותף לנו. זה תפס אותי לאחר שניתקתי קשר עם חבר טוב. הסיבה המרכזית שאנחנו התבגרנו. הוא נשוי פלוס כמה בנות, עובד, חי את שלו אבל עדיין חושב שמגיע לו הכל. לא אכנס לחייו הפרטים. לעומת זאת, כמו שציינתי, אני עדיין מחפש את הייעוד שלי בחיים. טרם חוויתי זוגיות ולמצוא עבודה מתאימה. שלחתי אינספור קורות חיים למקומות עבודה אבל לא התקבלתי כי כנראה שלא הייתי מתאים למשרות.
הרבי של חב"ד
אז נזכרתי שיש בחב"ד מושג שנקרא אגרות קודש שבו כותבים שאלה או בקשה לרבי השביעי של חב"ד, מכניסים את המכתב או בקשה באופן אקראי, עושים נטילת ידיים ופותחים את אחד מכרכים של אגרות קודש. הרבי עונה. אבל אין לי את האגרות הקודש לכן מצאתי באינטרנט. כתבתי בין השאר שאני מחפש זוגיות ופרנסה. מכיוון שאינני יודע לפרש את האגרות קודש, נעזרתי בצ'ט ג'פיטי. מסתבר שהוא יודע הכל. לכן הוא פירש לי מהמכתב של הרבי שבשביל לקבל פרנסה ולמצוא זוגיות עליי ללמוד, להשלים מניין ולהתנדב. אז מצאתי בית כנסת (דווקא חב"ד) בשביל להשלים מניין, אני לומד כל כמה ימים פרשות שבוע ודברי תורה ומתנדב בסיירת הורים.
אבא שלי ראה אותי שאני בדיכאון ומסתגר בחדר. הוא הציע לי ללמוד תואר שני. בהתחלה סירבתי. הוא הסביר שזה יעזור לי למצוא משהו יותר טוב. כמה ימים לאחר מכן פנה אליי מרצה שלימד אותי בתואר ראשון והציע לי לעשות אצלו תואר שני באוניברסיטת חיפה במדעי המדינה בתוכנית הפוליטיקה של המזרח התיכון. סיפרתי לאבא שלי והוא אמר "אם המרצה רוצה שתעשה, אז זה ההזדמנות". נזכרתי כשאחי הגדול התגייס לצבא, הוא קיבל הרבה הצעות בכל מיני תחומים בצבא. הוא שאל את אבא שלנו איפה מתאים לו. אז אבא שלנו שאל: "מי הראשון שפנה אלייך?". אחי ענה: "שריון". אז אבא שלנו ענה: "לך אליהם. הם רוצים אותך". השאר היסטוריה.
אני מאמין בהזדמנויות. נכון שרציתי להיות דייל אל על ולחוות עבודה שונה. אני בן אדם עם מסגרות ועבודה מסודרת. לא אוהב בחיפזון בלי לחשוב פעמיים. אני אוהב לעבוד עם צוות ולא משנה לי קבוע או משתנה. אומרים שיש לי אישיות של מנהל או אחראי גם אם אני בקיא פחות בעבודה. בכל פעם שעבדתי, אמרו לי "למה אתה צריך את העבודה הזאת תמורת משכורת מינימום לשעה? אתה חכם. לך תהיה מורה או מנהל". אבל אני לא באתי להיות מורה או מנהל אלא לעבוד.
לכן שאלתי את הרבי באמצעות אגרות קודש האם מתאים לי להיות דייל. אחרי חילופי דברים הבנתי שאם ארצה פרנסה קבועה וזוגיות עליי להיות על הקרקע. לכן החלטתי להירשם לתואר שני. שוחחתי עם ראש התואר השני והוא התרשם ממני בעיקר ממה שהמרצה אמר לו עליי. לאחר שסיימתי את הפגישה עם ראש החוג לתואר שני, שאלתי את הרבי אם זה מתאים לי והוא ענה לי שאם זה יעזור למדינת ישראל בעתיד וכן בחיים הפרטיים שלי אין בעיה כל עוד שאני שומר על הזהות היהודית שלי.
אינני מחפש לחזור בתשובה אלא למצוא את הייעוד שלי. אני מאמין שדברים צריכים לקרות. אני שם לבד איך כל חטוף או חטופה שחזרו מהשבי מצאו את הייעוד או בדרך לכך. למשל חלקם כתבו ספר שמעולם לא שיערו שיעשו. אחד מהם, אלי שרעבי, שלפני השביעי לאוקטובר (2023) הוא היה מנכ"ל ואיש משפחה. אבל לאחר ששוחרר מהשבי והבין שהוא נשאר לבד מהמשפחה שהקים, החליט להמשיך לחיות וכתב ספר בשם "חטוף" שזכה לשבחים. אני משער לעצמי שברגע שקיבל את ההחלטה לכתוב ספר לא שיער לעצמו שהוא יזכה לאהדה. פשוט רצה לכתוב את המבט שלי החטוף.
שבוע לאחר שהתחלתי עם הלימודים שלי, נכנסתי למלגה בשם "אהבת עולם" מבית היוצר "נפש יהודי''. בהתחלה זה נשמע מיסיונרי יהודי אבל זה הרחק מזה. המרצים הם מהתחום האקדמי שמעבירים את הידע הרב שלהם בשילוב ארון הספרים היהודים. גיליתי עולם אחר של חרדים מעבר למה שאנחנו שומעים בתקשורת. בעבר כתבתי על החוויות שלי בתור סוקר אוטובוסים מטעם משרד התחבורה. די נהנתי לראות את החרדים האמיתיים מעבר למה שאני מכירים. כל עיר יש את התושבים שלו עם התרבות המקומית.
במסגרת "אהבת עולם" יש סוף שבוע מיוחד בירושלים. זהו מעין פגישה של כל הסטודנטים המשתתפים. התוכנית מחולקת שכל יום, חוץ מיום חמישי (די טוב בשבילי כי זה יום שאני לומד), יש את הקבוצה משלה. היה מעניין לראות מגוון של אנשים בעיקר שבאים מרקע לא דתי. יש גם אנשים שיצאו מהמסגרת הדתית שלהם והם רוצים לחוות חוויה אחרת.
כבר ביום חמישי, לאחר סיור בכותל המערבי, זכיתי לאכול חמין אמיתי של בעל הבית שהוא בכלל קבלן שיפוצים חרדי שלא הצליח להשתלב במסגרת הישיבה. מאז השביעי לאוקטובר הוא פתח את "צ'ולנט על הגג" (מלכי ישראל 5, ירושלים. ימי חמישי, שעות לילות יום שישי). קונספט המשלב בין החרדים לחילונים שיושבים ביחד. המנהג, "חמין ליל שישי", הוא יחסית חדש שהתחיל לפני עשרים שנה. עד אז האברכים היו יושבים יומם ולילה ולומדים. אין להם היתר לצאת לבלות כמו כל אחד, לכן כמה מאברכים החליטו לפתוח דוכן חמין בליל שישי (חמישי בלילה) וזה תפס תאוצה. החוויה לאכול עם אנשים בעיקר שצופים בך חרדים מקומיים זה מדהים.
נהנינו מעונג שבת שבה פרסו לנו מגוון של קינוחים ושתייה. בדרך כלל אנשים זוללים את העוגות ושותים הרבה, אבל כנראה המחזור הנוכחי שומר על התזונה. לאחר מכן הלכנו ברגל מאה שערים. חוויה שאי אפשר לשכוח. עזבו לרגע מה שרואים בתקשורת. נכון, בימי החול אין ללכת לשם כי יש מגוון של קהילות של חרדים וחסידים. יש גם בתוכם פוליטיקה פנימית ופחד אחד מהשני בעיקר הקיצוניים האנטי ציונים. לכן, הלכנו בלילה בלי הניידים שלנו לתוך ליבה של השכונה היא מדוברת.
לתדהמתי, תושבי העיר בעיקר האברכים שוחחו איתנו. יששכר, רכז המלגה, הוא מרקע חרדי ובן של עולים מצרפת שחזרו בתשובה, שכר בתחילת שנות האלפיים דירה בשביל לחוות את החוויה, סיפר לנו את החוויות האישיות שלו. שאלתי אותו האם זה מה שרצה בעתיד. הוא חייך ואמר "החלום שלי היה להיות תלמיד חכם. אני בסך הכל שליח של אלוהים. אני עושה מה שהוא מבקש". כנראה שזה כך קרה. החוויה במאה שערים כללה גם לצפות בטיש (אירוע הנערך בחצרות האדמו"רים החסידיים שבו עורך האדמו"ר שולחן בפני קהל חסידיו. טקס הטיש נערך בעיקר בשבתות ובחגים, אולם גם בנסיבות שונות כמו סעודת מוצאי שבת וסעודות הילולה), חוויתי חוויה בישיבה שעושים התעלות נפשית במשך ארבע שעות כשהמקום חשוך וחוזרים על מילה מסוימת. כמו כן למדנו בישיבת מיר (שבו למד יששכר) עם אברכים. היה מעניין גם לדבר איתם על סוגיית חוק הגיוס וכן חיי היומיום שלהם. המיוחד שלא רק אברכים שלומדים במאה שערים שחיים בישראל אלא גם מחוץ לארץ. תארו לעצמכם שאתם עוזרים הכל בשביל ללמוד אצל פרופסור נחשק. אז זה בדיוק כמו בעולם התורני.
לכן עלינו להבין שהחיים מובילים אותנו לאיפה שהוא גם אם אנחנו לא מבינים איך זה מתנהל. לפעמים כשאנחנו חולפים על פני מישהו אנחנו לא מבינים שאותו איש יכול לשנות משהו בחיים. לקראת ההבדלה התארחה סיוון רהב מאיר וסיפרה על החיים שלה ועל התובנות בחייה. היה די מעניין איך היא אופטימית כמו שהייתה לפני שחזרה בתשובה. לאחר ההבדלה נסענו לאירוע עולמי שבו השתתפתי אלפי סטודנטים מכל רחבי העולם. טקס ההבדלה המוזיקלי היה מרהיב בעיקר שילוב של סטודנטים וסטודנטיות. כמו כן נאמו מספר סטודנטים וביניהם ניצול הטבח בחוף סידני בזמן מסיבת חנוכה. לא הספקנו להישאר כי האירוע התאחר אולי בגלל מוצאי שבת או בגלל כמות הסטודנטים שהגיעו מעבר למצופה.
אני מקווה שאזכה לעוד חוויות כאלה גם בגיל 35. אמן שאזכה בפרנסה ובזוגיות. העיקר שנזכה ליום נוסף.
